1.
השבוע אנחנו סוגרים חודשיים בדרום הודו. במייסור. בדירה אחת. בלב שכונה הודית. ״למה באתם?״ כל יום מישהו מהמקומיים שואל אותי. ״יוגה?״ לא. ״עבודה?״ לא. ״חתונה?״ לא. אז למה? אני מתקשה לענות להם. למה שאנחנו עושים אין שם משביע את הדעת. אנחנו מטיילים מעט. אנחנו מבקרים בחוגים, חגיגות משפחתיות, הולכים לסופר, לרופאה, לספר, למקדש, לפאב. נתתי כמה הרצאות באוניברסיטה. ובקרוב נמשיך הלאה. למקום הבא שבו נהיה בבית אחד, שכונה אחת, סופר אחד. אז מה אנחנו עושים פה? אולי אפשר לקרוא לזה מטיילי-בתים.
2.
לקח לנו זמן לפצח את הקונספט הזה. הוא לא ממש היה קיים סביבנו. פגשנו משפחות מטיילות שעושות טרקים. הורים וילדים עם תרמילים על הגב ופק״ל קפה. נודדים ממקום למקום חודשים ושנים. אנחנו לא בנויים לזה בכלל. למסעות שטח. לדילוגים בין גסטאוסים. אנחנו אוהבים בית. פגשנו משפחות שנסעו לרילוקיישן. הן, והמכולה והבית שציפה להן בארץ האחרת עם חבילת קליטה ומשכורת מסודרת. אבל אנחנו לא אוהבים להיות באותו בית, באותו מקום כל הזמן. ואת העבודות שלנו אנחנו מעדיפים כמה שאפשר חופשיות.
3.
מאז שנפל לנו האסימון הפכנו למטיילי בתים. היינו חודשים ארוכים באותו בית בקנדה. ביקרנו בבית ספר, התאמנו את עצמנו לשנת הלימודים. יצאנו למסע דרכים ארוך בארצות הברית והתגוררנו בבתי מקומיים, בחוות, בדירות. ביקרנו במכולת המקומית, בספריה ובירידי איכרים. התגוררנו בקרוון מספר שבועות, וגילינו כמה זה תפור עלינו, לקחת את הבית שלנו איתנו לכל מקום. להפוך כל פיסת טבע לגינה הזמנית שלך. בדיעבד טיילנו בתים גם בעבר. באוסטרליה, בניו זילנד, רק שלא ידענו מזה. אבל פה בהודו אנחנו כבר מכירים את עצמנו. שכרנו בית לחודשים ספורים, נטמענו בחיי השכונה. ארבנו למבצע אצל הירקן. בסופו של דבר, מה שהכי מסקרן אותנו הוא חיי היומיום במקומות שונים מסביב לעולם. ונראה שאין דרך אחרת להכיר אותם מאשר פשוט לגור בקרב האוכלוסיה המקומית. בבית.
4.
כמובן שזו לא רק הסביבה החיצונית. לחיים בבית זמני ורחוק יש קסם רב. דבר ראשון, בבית של אחרים אין לך אחריות רגשית על כלום. למשל, אני מאוד אוהבת רהיטים ועיצוב. אבל בבתי אחרים אני לא מצפה שדבר יהיה מושלם. אני מקבלת אותם כפי שהם. מצד שני, בכל אחד מהם אני לומדת המון טריקים של איחסון ועיצוב שעוברים איתי לבתים שלי מאוחר יותר. בכלל, יש משהו מסעיר מאוד בחפצים של אחרים: בדברים שהם מניחים במגירות, בצנצנות, בכיסאות שבחרו לשים על המרפסת. באופן סידור הארון. לחיות בבית של אחרים זה להיות, לזמן מה, אחרת מעצמך. ויש בכך שחרור גדול. ובנוסף לכל אלה, כשאת חוזרת להיות עצמך את מגלה שמשהו בך השתנה. משהו נפתח מבית לבית. ובעצם כמו בכל מסע, עצמך אינה אותה אחת יותר.
5.
אספתי הרבה מהבתים שטיילנו בהם. לפעמים זה מתכון לנוזל כביסה טבעי. לפעמים אלו ספרים שמתגלים לי מהמדף. לפעמים אלה חיי השכונה המקומיים, בתי העסק הקטנים שרוקמים את כולם יחד זה לזה. ולפעמים זו הכתיבה שלי, שמשתנה ממקום למקום, מכיסא לרצפה למרפסת. כי נקודת המבט אחרת. כי הקירות אחרים. הנוף שונה, והאוויר. התגוררנו בביתה של אישה שעזבה משפחה ועברה לחיות עם אהובתה, וכל קירות הבית דיברו אומץ. התגוררנו בבית עגול באמצע יער, בעל הבית הפציר בנו שנננסה לשבת במרכזו ולעשות מדיטציה. הבית הזה, שנעזוב בשבוע הבא לאחר שבעות ארוכים, שייך לסופר הודי ולמו״לית קנדית. גם פה משהו בי השתנה. בין חפצי האמנות שלהם, השרשראות שהיא עונדת לאירועי גאלה, התמונות שהם בעצמם אספו מכל העולם ושתלויות על הקירות. כל הספרים. בתים נספגים בנו. מחלחלים מבעד לעור. וכשזה בית אוהב ויצירתי, זה גם מה שנהיה קצת ממך.
6.
אז בעוד שבוע נעבור מפה. מחוגי השחיה והאמנות של הילדות, מהחברות שהם ואני הכרנו בשכונה, מהחנות האורגנית שכבר מביאה את השמנים שאנחנו אוהבים, מהסוחרים עם הקוקוסים בבוקר, אפילו מהפרות הקבועות והפרות המשתנות. הבנות למדו כבר להבחין אפילו ביניהן. אהבנו את השכונה הזאת. את המקדשים המוארים בלילות. את החנויות שלא נסגרות עד חצות. את הרוכלים ששרים בכביש. אבל בעוד שבוע נמשיך לבית הבא ששכרנו, בצד השני של העולם, לחוגים אחרים, לבתי עסק אחרים, לחברות שנכיר, למזרונים שיהיו נוחים או לא נוחים, לקירות שיייספגו בנו ויעשו שוב את הקסם הזה. ישנו אותנו עוד קצת. זה תמיד רגע של התרגשות. וגם של עייפות. וגם של השאלה הקבועה, שנתמקם כבר בבית משלנו ודי? והתשובה הרגילה: כן, הנה, בעוד רגע. ממש אחרי הבית הבא.
