השבוע, כשהאירועים הדרמתיים בארץ הגיעו לשיא הווליום שלהם בחוץ, הרגשתי שאני ממש חייבת להגביר עד הסוף את הווליום הפנימי, או במילים אחרות: להשמיע לעצמי קול פנימי שיהיה חזק יותר מכל הקולות מבחוץ, שמתעקשים שוב ושוב לספר את המציאות כשני מחנות, שחור ולבן, טובים ורעים, דתיים וחילוניים, תומכים ומתנגדים ועוד זוגות הפכים.
קודם כל, כי כסופרת אני מיד נהיית חשדנית כשמישהו משקיע כל כך הרבה מאמצים בלשכנע אותי בסיפור מסוים, אני יודעת שכשסיפור חזק לא צריך לשכנע אותנו שהוא כזה, הוא פשוט חזק מעצמו.
חוץ מזה, כשמחלקים את המציאות לשניים דורסים באמצע המון אנשים שלא שייכים לאף אחד מהשניים או ששייכים באופן מסוים לשניהם, אני מכירה אישית אנשים כאלה, איזה מקום נשאר להם בסיפור?
ולבסוף, למדתי בהזדמנויות אחרות שתמיד כשנדמה לנו ששני צדדים רבים, יש גם צד שלישי, שקט יותר, שמרוויח מהריב הזה.
וכך, השבוע, סגרתי את כל המסכים, וגם את החלון, וכשהרעש מבחוץ התעמעם, עצמתי עיניים ונזכרתי באחד הדברים הכי חשובים שלמדתי בלימודיי אצל ד"ר נאדר בוטו: שלנשמה יש כמה רמות שונות.
ברמה הבסיסית ביותר הנשמה היא "חייתית" – וממש כמו חיה מבקשת שיהיה לה חם ונעים וטעים, בלי רעב ובלי אי נוחות משום סוג שהוא. כשמפחידים אותה היא בורחת או תוקפת. כשהיא רעבה היא טורפת. הנשמה החייתית היא מי שיכולה לשרוץ עכשיו ימים ולילות בקבוצות מצוינות של רילוקיישן בפייסבוק וללמוד שם על חינוך ובריאות וויזות מסביב לעולם, או לצאת לרחוב ולהילחם על המקום שלה, או לא לישון בלילה מהדאגה על הכסף. כי הנשמה החייתית חייבת להציל את עצמה ולשרוד.
אבל ברמה גבוהה שלה הנשמה היא "אנושית" – וזו הנשמה הסקרנית שביקשה לעצמה את ההרפתקה הזאת מלכתחילה: להיוולד בתוך גוף על כדור קטן וכחול בתוך שמיים שחורים, וואו! לא לזכור את רגע לידתך ולא לדעת את מותך, וואו! ובאמצע: לבבות שבורים, חרדות כלכליות, נטישות... כל הדברים שהנשמה החייתית ממש נבהלת מהם – הם בופה של מטעמים עבור הנשמה האנושית. זו הנשמה שמתבוננת עכשיו בכל מה שקורה בעיניים מלאות פליאה ואומרת לעצמה וואו, איזה זמנים מעניינים לחיות בהם!
לפי התפיסה הזאת אולי יש בחיים שיעורים לא נעימים, אבל אין שיעורים רעים. כי כל משבר הוא הזדמנות להגדיל את עצמך עוד קצת. ואני חושבת על ההתייתמות שלי, המוקדמת מדי. על חלומות שנשברו לי. וכמה עלבונות והקטנות ספגתי. האם הייתי היום מי שאני בלעדיהם? האם הייתי מחליפה את מי שאני היום במיה של לפני עשר או עשרים שנים?
ומה עם המשבר הזה שמתחולל עכשיו, איזה שיעור יש בו, מי נהפוך להיות בלי לרצות לחזור לאחור?
אז אני כל הזמן אוספת סימנים. למשל שרשרת האסונות מתחילת השנה שנפגעו בהם עוד ועוד זוגות של אחים. וגם הסיפור הזה עם השופטת שפסקה שרצח של נער אוטיסט נעשה בתום לב ושבועיים אחרי זה הלב של ראש הממשלה הפסיק לקצוב את עצמו בכוחות עצמו. אחים ולבבות.
והשבוע נתקלתי בשרשור מדהים בפייסבוק: אנשים משני המחנות התבוננו על הכרזה שבה אגרוף מרביץ לשרוליק, הדמות של המאייר דוש, וכל אחד מהצדדים היה משוכנע לגמרי שהוא שרוליק ושהאגרוף הוא של המחנה השני. אם זה לא מספיק, הטענות של כל צד נאמרו ממש באותן מלים, באותה אמונה עמוקה בצדקת הדרך, שני הצדדים משוכנעים שהצד השני עובר גזלייטינג על ידי המנהיגים שלו. שהצד השני הורס ומחריב. אלים. ושהצדק איתם. ואין אחים ואין לב.
כל זה לא אומר שלדעתי האישית המצב סימטרי, או שאין לי מחנה או שאין לי דיעה. גם אני מאמינה שהצדק עם המחנה שלי וכואבת את הפגיעות שהוא סופג. אבל זה רק כשאני מתבוננת במציאות בעיניה של הנשמה החייתית.
כשאני מתבוננת בעיניה של הנשמה האנושית אני מלאת פליאה וסקרנות: כל כך הרבה אנשים נאבקים על זהות, כסף, אדמות, כוח – וכל זה בתוך מדינה שגם ככה מתקיימת בתוך משבר טריטוריאלי מתמיד, מדינה כל כך צפופה שכולם חולקים בה חוויה של אין מספיק. ואיתה הפחד, מה אם לא יהיה לי או לילדי? אם יקחו את המעט שיש לי? מרגישות את זה? זה פחד איום ונורא!
בכל אופן, אם נחזור רגע כולנו להיות נשמות אנושיות וסקרניות, נאדר בוטו אומר שאת מה שחסר לנו - עלינו לתת. ממש כך. בין אם זה כסף או אהבה או הקשבה. תמלאי את המציאות בדבר שאותו את מצפה לקבל ומאוכזבת שלא קיבלת. אם הנשמה החייתית קוראת את זה היא מיד מתנגדת: מה פתאום שאני אתן להם את המעט שיש לי! אבל הנשמה האנושית אוהבת לעלות בתדר, וגם לפתוח מרחבים חדשים של תודעה. ולהשתעשע במציאות, למשל להפוך אותה לגמרי.
אז במקום הזה שבו אני מפחדת שהצד השני אטום כלפי, חומס את מה שיש לי, ומעוניין באופן כללי ברעתי, אני שולחת לו עכשיו מלא אהבה. אני עושה את זה לא כי אני כזאת רוחניקית, אלא כי זה מה שחסר לי, להרגיש נאהבת ושרואים אותי ודואגים לעתיד ילדותי. אני עושה את זה ללא מטרות רווח אבל עם מטרות רווחה: כדי שירווח לי. כדי שהנשמה האנושית שלי תטעם גם את המנה הזאת בבופה. וכדי לא לעשות את מה שמצופה ממני בווליום שמגיע מבחוץ, כלומר, כדי להיות שרויה באהבה ולא בפחד. חוץ מזה, אהבה יש בכמות בלתי מוגבלת בעולם, אז מה איכפת לי לשלוח ממנה במקרה הכי גרוע, הגדלתי אהבה.
שתהיה לכולנו שבת שלום,
מיה טבת דיין