כבר שבוע אני נמצאת עם קבוצה של כותבות ביוון. קדמו לנסיעה הזאת מפגשים של הכנה וכן היכרות, ועדיין, ערב לפני שהן עלו על המטוס שתיים מהן התקשרו בדחיפות: אחת שאלה מה יקרה אם היא תרצה לחזור לפני הזמן מהאי שאנחנו נמצאות עליו, ושהטיסות ממנו יוצאות רק פעם בשבוע. השנייה אמרה שהיא מודאגת שהיא לא תסתדר עם האוכל. לראשונה הסברנו שבמקרה חירום תמיד יש דרך לצאת, לשנייה אמרנו שיש פה אוכל מכל הסוגים. אבל רק אחרי שהגיעו הן הודו שלא השאלות האלו הטרידו אותן באמת.
.
מה שהטריד אותן היה שהן עוזבות את הילדים.
.
וזה באמת קשה מנשוא לעזוב ילדים. למרות שקבוצות הפייסבוק מלאות בפוסטים מצחיקים של אימהות שכותבות שכבר בשדה התעופה הן שכחו את השמות של הילדים, או אימהות ששואלות מה זה בכלל געגוע, או אימהות שאומרות שהמקום הטוב בעולם הוא המטוס, היכן שאין קליטה ומישהו אחר מוציא לך מנות מהמטבח –
.
למרות כל אלו קשה מנשוא לעזוב ילדים, אפילו לשבוע ביוון. אפילו אם הילדים לא קטנטנים. אפילו אם לא היו זמני מלחמה עכשיו.
.
המשתתפות בשבוע הכתיבה שלי נחתו ביוון ומהר מאוד החלו לוודא שהכל עובד בבית – קמתם לפגישה עם הפסיכולוג? שמעתי אותן לוחשות לתוך הטלפון, הכנתם שיעורים? מי לוקח אותך לחוג? וזה ברור. הרי גם אני מעל מזרון היוגה שלי ברבע לשבע בבוקר, מול הים, התקשרתי למנהלת המרפאה בתל אביב לבקש שהילדה תיכנס באופן חריג לרופאה בלי כרטיס של הקופה.
.
לא הופתעתי שעבודת האימהות ממשיכה גם כשאנחנו לא בבית, אבל כן הפתיע אותי שכששאלתי מי מרגישה שהיא אמא *ממש ממש ממש* טובה, רק שתיים מתוך עשרים משתתפות הרימו את היד.
.
"אולי אם תורידי את כל ה"ממש ממש ממש" גם אני אצביע", הציע מישהי שלישית.
לא הורדתי.
.
האימהות מגיעה עם עול מנטלי עצום, כזה שנוסע איתך לאן שלא תסעי, מדיר שינה מעינייך, רודף אותך למזרון היוגה, ובעיקר – כזה שאנחנו נוטות לשכוח אותו, להפוך אותו לשקוף, כך שמרביתנו, אימהות נורמטיביות, שעושות הרבה מעל למה שדמיינו שאפשרי בכלל לעשות, עדיין מעדיפות לחוש אשמה מאשר להעיז לחשוב שאנחנו אימהות *ממש ממש ממש* טובות.
.
אחרי שילדתי אמא שלי כל הזמן אמרה לי, מייקי את אמא מעולה, את אמא מעולה, ואני אמרתי לה מה זאת אומרת? הרגע ילדתי, אני רק מניקה ומחתלת, חכי, והיא המשיכה ואמרה את אמא מעולה, גם כשהתינוקת שלי גדלה, ואני התעקשתי שעדיין לא הרווחתי את המחמאה הזאת, ואמא שלי אמרה לי: אף אחד לא אומר לנו שאנחנו אימהו מעולות, אומרים לנו מה אנחנו לא עושות טוב או לא עושות מספיק, אבל את אמא מעולה כבר עכשיו, והיא התעקשה לשוב ולומר לי את זה.
.
ואיזה מזל שהיא התעקשה. כי אחרי שהיא מתה הקול הזה שלה כבר היה מוטבע בי ואני ממשיכה לשמוע אותו עד היום. היא צדקה. אף אחד לא אומר לי שאני אמא מעולה. גם אלו מסביבי שאוהבים אותי ושחושבים זאת. אבל אמא שלי מתוכי אומרת לי את זה באותה עיקשות שבה אמרה לי את זה עוד בחייה.
.
פעם, כשהרציתי בסינמטק מול קהל של מאות אנשים, שאלתי אם יש בקהל אמא *ממש ממש ממש* טובה, ורק אישה אחת, בת שמונים וארבע, הרימה את ידה. שאלתי, מה הופך אותך לכזאת? והיא אמרה יש לי בן רופא, בן עורך דין ובת שופטת וכולם מחאו לה כפיים. ואני הבנתי שאם זה תלוי בחברה, נצטרך לחכות עד גיל שמונים וארבע ולהרבה תעודות של הילדים כדי להצליח להרים את היד, ושאני לא מסכימה לזה. אני אממש את הצוואה של אמא שלי, אני מוחאת לעצמי כפיים כבר עכשיו.
.
הסתכלתי על הבנות סביבי ביוון ושאלתי, מי הכינה טבלה לניהול הבית לפני שעזבה? "טבלה? הן ענו לי והתחילו להתפקע מצחוק, הכנו ספרון!"
.
והבדיחה הקטנה שלהן התחברה מיד לכתיבה. כי כולנו, כחלק מעבודת האימהות, מכינות ספרונים לניהול הבית, החוגים, הארוחות, החברים, ואיזה ילד צריך ללבוש איזה צבע של חולצה באיזה יום ולאיזו כיתה. זו עבודה מלאה באהבה, אבל היא גם מגיעה על חשבון ספרים אחרים שהיינו כותבות בזמן הזה.
.
אימהות היא עבודת האהבה והחיים, אבל חשוב לפקוח עיניים לכך שהיא עבודה. שאנחנו עובדות בה קשה מאוד, הרבה מאוד, שאין בה חופשות, שיש בה המון סוגי התמקצעויות, ושהיא לא מוכרת בשוק העבודה או בקורות החיים או בגמל פנסיה. חשוב לומר את זה כי עבודת האימהות מצד אחד קדושה לנו לנפש, אבל במקביל היא גם מחזיקה את המשק ואת הכלכלה. ועדיין היא לא נספרת בשום חישוב כלכלי של המדינה, ויותר גרוע, היא לא נחשבת בשום חישוב נפשי של עצמנו כשאנחנו נשאלות אם אנחנו אימהות טובות.
.
אז רציתי רק לומר שבסוף אותו יום, כששאלתי מי אמא *ממש ממש ממש* טובה כולן הרימו את הידיים גבוה. כולנו הרגשנו טיפה פחות אשמה. פקחנו עיניים להרבה שאנחנו *כן* עושות.
.
וגם רציתי לומר, שבאותו יום, אהובי לקח בבוקר את הילדה לרופאה, כן, בלי כרטיס, ואז למשרד שלו, כי היא לא הרגישה טוב, ולאחר מכן אבא שלי הגיע לאסוף אותה ולשמור עליה, וכולם אכלו את תפוחי האדמה שאחי בישל להם, עכשיו תכפילו את העזרה הזאת שקיבלתי בעשרים נשים, ובשבעה ימים ביוון, ותגיעו למאות ידיים עוזרות, שנשארו בבית, בישלו, אספו, עבדו, ותמכו בנסיעה שלנו.
.
ואני אומרת את זה כי אם אנחנו פוקחות עיניים לעבודה שלנו וכמה היא תומכת במשק ובכלכלה, חשוב לפקוח עיניים גם לתמיכה שאנחנו מקבלות. משכנות, ממי שמוציא את הכלב לטיול, מחברות, ממורה שרואה את הילדה שלך, ומהרופאה המסורה שלך ברבע לשבע בבוקר. תודה ואהבה ד"ר אורית.
.
הלוואי שנזכור לראות בעיניים פקוחות כמה אנחנו תומכות וכמה אנחנו נתמכות.
.
והרבה אהבה לבנות הנפלאות שחלקו איתי את השבוע הזה ושפקחו גם את עיניי,
.
שתהיה לנו שבת שלום,
.
.
מיה טבת דיין