אני אוהבת את החלומות שלי ומתגעגעת אליהם

המשפט הזה, שבכותרת הטור של היום, נאמר על ידי אישה צעירה מאפגניסטן שהתראיינה השבוע למגזין אינטרנטי. היא סיפרה שם איך ניסתה להילחם בטאליבן על זכותה ללמוד בבית הספר. האם ידעתן שאפגניסטן היא המדינה היחידה בעולם כיום שבה נאסר על נשים ללמוד על פי חוק?

אבל האישה הצעירה הזאת, בנזיר חביבזאדה, לא הסכימה לקבל את הדין, היא פרצה עם חברות שלה לבית הספר, הטאליבן הזהירו אותה שיאסרו אותה, היא היתה משוכנעת שדי בכוח הרצון שלה ושל חברותיה כדי שהמציאות תיישר קו עם התשוקה שלהן ללמוד. ובתגובה, הטאליבן כלאו אותה בבית הסוהר לשנתיים. היא יצאה משם חסרת השכלה, מבוגרת יותר מכפי שנכנסה, וכשסיכמה את הסיפור שלה באותו ראיון אמרה את המשפט הזה, "אני אוהבת את החלומות שלי ומתגעגעת אליהם נורא".

המילים האלו שברו את לבי השבוע. הלכתי איתן בימים והרהרתי בהן בלילות. אני אוהבת את החלומות שלי ומתגעגעת אליהם נורא. הן שברו את לבי לא רק בגלל הצער על גורלה של אותה בנזיר, ושל נשות אפגניסטן כולן, אלא כי הן גרמו לי לחשוב על החלומות שלי, אלו שאני אוהבת ומתגעגעת אליהם נורא. וזה היה משונה כי אני מסוג האנשים שחולמים ולא נחים עד שהחלום הזה מוגשם. ובכל זאת. נסו בעצמכן רגע לומר את המשפט הזה בקול רם ותראו מה זה עושה לכן.

וכך, השבוע, נזכרתי פתאום בכל מיני חלומות שאני אוהבת ומתגעגעת אליהם נורא. איך הם נשמטו? ומתי? אין לי מושג. חלומות על מקומות שרציתי לחיות בהם, על בתים שדמיינתי שאבנה, ובאחד הימים, למשל, הושטתי יד אל מדף גבוה ושלפתי כמה מחברות ישנות, מהתקופה שגרתי בה באוסטרליה, ודפדפתי בהן בהשתאות.

הייתי בת עשרים וחמש אז ולמדתי איור, חרשתי את אוסטרליה עם ערכה של צבעי מים ומכחולים. והיה לי חוק שקבעתי עם עצמי: במקום לצלם ציירתי את מה שמולי. לפעמים זה לקח שעות. ובאמת המחברות האלו מרהיבות. דפדפתי בהן ולא הבנתי איך היה לי זמן לכל הציורים האלו. זה היה לפני שהייתי אמא. כשהזמן והחלל נראו אחרים. אין לי מושג, אולי לתוך הספירלה הזאת נעלמו כמה חלומות?

היום מתחיל מרץ, חודש האישה, ואני חושבת על כל מיני משפטי העצמה שהפכו שגורים בפיהם של הורים לבנות: את יכולה לעשות כל מה שתרצי, את יכולה לכבוש את העולם, כל מה שתחלמי יהיה שלך. אולי בגלל שמרץ עכשיו המשפט הזה של בנזיר חביבזאדה לא נתן לי מנוח השבוע? אולי פשוט כי זה לא נכון. כי גם אם אינך חיה באפגניסטן, גם אם את חיה במדינה מערבית, מתקדמת, עם חינוך זהה לבנות ולבנים, המציאות שממתינה לבנות שלנו שונה מהמציאות שממתינה לבנים שלנו.

הסיכויים של הבנות שלנו להתעשר, או סתם להתבסס, להיות מנכליות של חברות, להיות שרות בממשלה, או ראשות ממשלה, או מפקדות בכירות בצא, או רמטכליות, ואפילו לעמוד בראש רשות מקומית או סתם להתגרש בכבוד – הסיכויים הללו עדיין מזעריים יחסית לגברים.

לעומת זאת, לילדות שלנו יש הרבה יותר סיכוי להתעסק מגיל צעיר מאוד במראה שלהן, ולהקדיש לכך המון משאבים של זמן ורגש וכסף. יש להן הרבה יותר סיכוי להשתתף פחות בשיעורים. יש להן יותר סיכוי להתדרדר לעוני, לכוון את עצמן  למקצועות שמרוויחים בהן מעט כסף. להאמין שהטבע יצר אותן מטפלות, או בשלניות או מחנכות. יש להן יותר סיכוי להעביר עשרות שנים מחייהן בעבודות חינם לגמרי. הרבה פחות רחובות בטוחים ללכת בהן בלילה. והרבה יותר שעות של המתנה בתור לשירותים ציבוריים.

אגב, באותה שעה, לבנים בחברה שלנו יש סיכוי הרבה יותר גבוה להיכנס לכלא, להיכנס לדיכאון, להתאבד, לסבול מחרדות, וסיכוי הרבה יותר נמוך לעסוק בהוראה, גם אם זה החלום שלהם, או בטיפול, לבכות, לדבר רגשות, לקחת כמה שנים חופש באמצע החיים, והכי גרוע, אין להם כמעט סיכוי בכלל לגדל את התינוקות שלהם באופן מלא ורצוף מרגע לידתם.

אז האם אנחנו יכולות ויכולים לעשות כל מה שנרצה ולהגשים כל דבר שנחלום עליו?

בחודש האישה אני מדברת מול אלפי אנשים מדי שנה, ומספרת את הדברים הללו. איך כולנו משלמים מחירים גבוהים על הסדרים החברתיים הנוכחיים. איך כולנו מוסללים לפי המגדר שלנו. איך כולנו נידונים לא רק להתחלק למחנות של ורוד וכחול, עוני ועושר, מין חזק מול מין יפה – כמה לא טבעית ואכזרית החלוקה הזאת - כולנו נידונים לצמצם את החלומות שלנו. או פשוט לחלום בגבולות מה שאפשרי.

והמשפט הזה, אני אוהבת את החלומות שלי ומתגעגעת אליהם נורא, הוא אולי התמצית של המחיר שכולנו משלמים בסופו של יום. כמה כואב לומר אותו. כמה כואב להרגיש אותו. וגם כמה מרגש להמשיך לאהוב את החלומות שלך. לשנות בשבילם עוד קצת ועוד קצת את העולם.

אז אני פותחת את חודש האישה הזה בתקווה שנספר סיפור חדש.

שנחלום את החלומות הישנים, האהובים שלנו. שלא שכחנו.

שנמשיך לאהוב אותם.

ושכולם וכולן יחזרו הביתה.

שתהיה לכולנו שבת שלום,

מיה טבת דיין