לפני יומיים עשינו את הסדר עם חברים, ואחרי שסיימנו לקרוא כמה קטעים נבחרים מההגדה, המארחת שאלה מי רוצה מרק פטריות ומי רוצה מרק עוף, וגם מי מעדיף את המרק עוף עם קניידלעך ומי בלי, וכשהיו בידינו כל ההזמנות הלכנו למטבח ולא מצאנו את אחד הסירים, אז המארחת שאלה את בעלה – ממי, איפה שמת את המרק עוף? ובעלה שאל את אמא שלו, אמא, איפה הנחת את המרק עוף? ואמא שלו שאלה את דודתה של המארחת, תגידי, זוכרת איפה המרק עוף? ובקיצור, השאלה הסתובבה מסביב לשולחן עד שהסתבר, בדיעבד, שבתוך חלוקת העבודה בינינו יצא איכשהו שאף אחד בכלל לא הכין אותו חחח.
.
וככה כולנו אכלנו בשמחה ובאופן לא מסורתי בכלל מרק פטריות עם קניידלעך. ואני מיד נזכרתי איך בארוחות הילדות שלנו, באופן קבוע, אחרי שכבר סיימנו את הקינוח והפיצוחים והפירות והיינו גמורים על הספה, סבתא שלי היתה תופסת את הראש וזועקת: אוי! שכחתי להגיש את הקציצות! וכולנו גם צחקנו גם התכווצנו כי ידענו שהיא עמדה מהשכם בבוקר להכין אותן! ולפעמים, מייסורי מצפון הייתי לוקחת ממנה קציצה אחת ביד ואיכשהו אוכלת אותה, פשוט כדי שהיא לא תצטער.
.
אולי בגלל זה יש לי פינה חמה בלב לאירועים לא מושלמים כאלה, לשיכחה, ולהבנה של דברים בדיעבד. והאמת היא שגם אני נמנית על אנשי הבדיעבד. אני מבינה רק בדיעבד מה הייתי אמורה לענות באיזו שיחה מעצבנת. יודעת רק בדיעבד מה היה שלומי ביוני או באפריל, אנשים מסוגי הם אלה ששרים שירים כמו "הוא כנראה אהב אותי האיש הזה". ואם לדבר במטאפורות של ארוחות, כמעט בכל רגע נתון ברור לי שאני שוכחת להגיש משהו, בזמן אמת, או ששכחתי להכין משהו מלכתחילה. וגם ברור לי שמתישהו, כשכבר יהיה מאוחר מדי – אני אזכר. ותמיד זה יגיע עם אותו אוי! ואותה הבעת הפנים של סבתא שלי.
.
והאמת שכל זה קשור גם לחיים שלנו בישראל – אחרי שחיינו במדינות מאוד מאוד מאורגנות, כמו קנדה, או אוסטרליה, או אנגליה, גיליתי שאני מחבבת את ישראל דווקא בגלל מה שאנשים אחרים מתקשים לאהוב בה: בזכות הבלגן שלה. אני זוכרת שבקנדה התחושה היתה שלכל בעיה מצאו כבר פיתרון לפניי, הדשא נקצר מדי יום שני עד הצהריים, הפסולת סולקה, המיחזור תקתק, הכבישים היו נטולי בורות, הכל עבד מדהים – מדיניות החוץ, מדיניות הפנים, מדיניות הסביבה, מדיניות החינוך – וזה מדהים באמת, רק שכשהכל עובד, בשביל מה בדיוק צריכים אותי?
.
ויש הרבה כוח בתחושה שאת נצרכת, שיש מה לתקן, לפתור, להגיש, שהארוחה הזאת, ששמה "ישראל", ממש לא מוכנה עדיין, זה נותן איזו תחושה של מטרה בחיים, של עשייה, חיות, שיש בשביל מה לקום בבוקר.
.
אמא שלי תמיד אמרה לנו שכל עוד אנשים מרגישים שצריכים אותם הם יותר בריאים וחזקים. וכשסבא שלי מת, אמא שלי חששה שסבתא שלי תרגיש שאין בה צורך יותר, אז היא הכינה לנו רשימה משפחתית של "צריך": ביום ראשון תבקשו מסבתא לעזור עם הנכדים, ביום שני היא תעזור לבשל, בשלישי תתקשרו ותבקשו ממנה עצה, מתכון, כל דבר. ככה היא אמרה לנו, העיקר שסבתא תרגיש שהיא עדיין נדרשת.
.
והיה שלב שבו חלק מאיתנו עברנו להתגורר בחול, והרשימה הזאת התמסמסה, וזמן לא רב לאחר מכן סבתא שלי מתה. ולא יכולתי שלא לחשוב שזה בגלל שפלטנו אותה החוצה מרשימת ה"צריך" המשפחתית.
.
אבל גם את זה כמובן הבנתי רק בדיעבד.
.
בלימודים שלי אצל נאדר בוטו הוא שב ואמר שאנשים הכי מאושרים לא כשהם מקבלים הרבה, אלא דווקא ככל שהם נותנים לאחרים. שזה מוכח מחקרית ממש. אבל גם בלי מחקרים, כל אחד מאיתנו מכיר את זה מהחוויה של עצמו. אם אמא שלי היתה בחיים היא היתה אומרת, נו ברור, מה אמרתי לכם תמיד? אם סבתא שלי היתה בחיים היא היתה מחלקת את הקציצות שלא הגישה לקופסאות ואומרת קחו ותיהנו מזה בבית.
.
ואילו אני חושבת על המשפט הזה במציאות שלנו עכשיו – שבה לצד כל הקושי יש גם תחושה שהמדינה שלנו ממש צריכה אותנו. ושכולנו ממש זקוקים אלו לאלו. הארוחה הישראלית הזאת שמחה ועצובה ומבולגנת. לא ברור אם מישהו הכין מרק. ולצד העצב והפחד, עצם זה שצריכים אותנו, את כולנו, גם ממלא בחיות. ובחיים. ואולי זה המגנט של המקום הזה. אז אני בוחרת להסתכל על זה עכשיו. והפעם בזמן אמת, לא בדיעבד.
.
שיהיה לכולנו חג שמח, ימים שקטים, ושבת שלום,
.
מיה טבת דיין
.
