*האדמה שאנחנו צריכות לבקוע | מיה טבת דיין | 6 דקות בשישי | 28.11.2025 *
קראתי ראיון עם חוקרי ביולוגיה, שהסבירו שכל זרע שנובט מתחת לאדמה וצריך להגיע אל האור שמעליה, מפעיל כוחות התנגדות עצומים כדי לחתור דרך הסדקים ולהדוף שכבות של אדמה כבדה מעליו. הם טענו שזו דרכו של הטבע בכלל: כדי לצמוח עלייך להתנגד.
.
זה רעיון כל כך פשוט, למדנו את כל זה בגן.
ועדיין, מרגע שקראתי אותו מנוסח ככה, לא הפסקתי לחשוב על זה.
שכדי לגדול עלייך להתנגד, ללכת נגד המשקל הכבד שחוסם אותך, למרוד בסדרי העולם. אם את שואפת להגיע לאור עלייך להתחיל במאמץ לא מבוטל בשקט, במחשכים.
.
נזכרתי בסיפור על סבתא רבתא שלי ואיך בתקופה שבה בנות לא למדו בבית ספר, היא קראה וכתבה - כי בלילות, אחרי שכולם נרדמו, אמא שלה נהגה להדליק עבורן עששית ולקרוא איתה בלחש את "צאינה וראינה", ספר של פסוקים נבחרים מהתורה עם פירושים והפטרות, שנכתב ביידיש וכוון לנשים.
.
אבל מאיפה אמא של אותה סבתא-רבתא ידעה לקרוא? מי לימדה אותה? ומתי? אני מדמיינת שושלת נשים לומדות בלילות ומחייכת חיוך קטן. כמה דורות עברו ככה במחתרת הקריאה בחושך, עד שהובקעה האדמה? והנה, אני האישה הראשונה במשפחתי שהשלימה דוקטורט.
.
מאז הנבט החתרני, אני מנסה למנות את כל מי שעשו מעשים חתרניים שבזכותם בכלל נולדתי. הנער בן ה-17 שעזב את בית הוריו בניגוד להסכמתם וברח מפולין, רגע לפני המלחמה. הנערה בת ה-16 שעזבה הכל ועברה להכשרה הציונית בליטא. האישה הצעירה שכנגד כל הציפיות לקחה את ילדה הצעירים באוניה מצ'ילה לישראל. וגם הנער בן ה-18 שעזב את הקיבוץ ולא הסתכל יותר לאחור.
.
ואלו הסיפורים הקרובים. כמה יהודים לאורך ההיסטוריה קמו ועשו את המעשה ההפוך, עזבו מקום, והצילו בכך את כולנו? וכמה דמויות חתרניות יש לנו אפילו בתנך? שפרה ופועה שסרבו לפקודת פרעה להרוג את התינוקות העבריים, יוכבד ומרים שהצילו את משה, בנות צלופחד שתבעו לקבל ירושה, וכמובן יעל ששינתה את פני המלחמה וחנה ששינתה את פני התפילה. ועוד ועוד.
.
לנשים קשה יותר להתנגד מאשר לגברים. כי החברה מצפה מנשים שיהיו טובות, נעימות, מרצות ומסורות. וכך, אישה שמורדת היא עבריינית כפולה ומשולשת: היא זוכה לגינוי על כך שמרדה במוסכמות ובציפיות החברה, ואז היא גם מגונה כמי שהפרה דימוי מגדרי עתיק של האישה הטובה והמסורה, ופעמים רבות תיחשב לא רק ללא מוסרית, אלא גם ללא נשית.
.
לגברים שהולכים נגד המוסכמות, נתייחס במקרה הטוב כאל נועזים ודעתניים ובמקרה הרע כאל שובבים חסרי גבולות. אבל נשים חתרניות נחשבות מסוכנות ולא צפויות. ולראיה, נסו לחשוב על טישרטים עם תמונות של גברים מהפכנים. ועכשיו נסו לחשוב על טישרטים עם תמונות של נשים מהפכניות.
.
אישית נתקלתי בטישרטים עם צ'ה גווארה, מרטין לותר קינג, מלקולם איקס, גנדי, מנדלה. אבל אם אישה מהפכנית מגיעה לרמה של סמל איקוני על חולצה היא צריכה להיות גם אידיאל יופי (כמו פרידה קאלו למשל), או לאלהיות מוצגת בכלל (כמו רוזה פארקס, סימון דה בובואר, אנג'לה דיוויס).
.
כן יש חולצות עם המשפט הנהדר "נשים שמתנהגות יפה לא עושות היסטוריה". אבל מי שאמרה אותו, היסטוריונית אמריקאית בשם לורל ת'אצ'ר אולריך, בעצמה די נשכחה מההיסטוריה.
.
שאלתי השבוע בפייסבוק מתי העזתן ללכת נגד המוסכמות, ובתגובה קיבלתי מאות סיפורים על יציאה מהארון מתוך נישואים, נישואין עם נכה למרות ביקורת קשה מהמשפחה, זוגיות עם גבר שצעיר ממך ב-15 שנה, הפסקת הנקה או הנקה עד גיל מאוחר, חינוך ביתי, וגם את התעוזה להתלבש – למשל להיכנס לחדר האוכל בלי בגדי עבודה למרות הביקורת שאולי אתה עצלן, או להגיע לבית הכנסת בצבעים לא מקובלים. וענבל הזכירה לנו את המשפט "רק בשחייה נגד הזרם תגיע אל המקורות".
.
פתאום חשבתי בחמלה על מעשים שעשיתי נגד המוסכמות, אבל לגמרי בעד עצמי. כשעזבתי באמצע התואר ונסעתי לשנתיים לאוסטרליה, למסע שבלעדיו לא הייתי מגיעה לדוקטורט בכלל. או כשעברנו להתגורר על שפת היער בקנדה, כשמסביב כולם נחרדו. וגם כשפרסמתי פוסטים ומסות וספר פמיניסטי, כל כתיבה כזאת היא מעשה של התנגדות לסדר הקיים, עם לא מעט תגובות מפחידות. אבל גם הן פשוט שכבות של אדמה בדרך אל האור.
.
אחת המרידות החביבות עליי עד היום היא ללמד כתיבה בימי ראשון. תמיד אומרים לי שזה היום הכי לא נוח! תחילת השבוע! שיא הלחץ! למה לא לכתוב ביחד כשנוח ומתאים? נגיד בלילה, כשכולם כבר הלכו לישון? ואני מסבירה שכתיבה היא מעשה חתרני מאוד. אף אחד מעולם לא תכנן עולם שבו אישה תוכל להתיישב בנחת ולכתוב. תמיד היא צריכה לסמן וי על מליון מטלות כדי "להרשות לעצמה".
.
מעשה ההתנגדות שלי הוא לסרב לזה. והפלא ופלא, מעולם אף משתתפת לא ביטלה. ההיפך, התגלית הזאת הופכת את עולמן והן ממשיכות לפנות את ימי ראשון גם אחרי שהסדנה נגמרת, כדי להתחיל את השבוע בהאזנה לעצמן, ביצירה ובשקט, שזו האנרגיה הנכונה שלפתוח בה שבוע.
.
ואם פעם הייתי עושה את זה עם קבוצות קטנות, אז עכשיו אני כבר משפיעה על ימי ראשון של מאות לומדים וכותבים, וככה אנחנו מתחילות את השבוע.
.
אפילו עכשיו, כשאני כותבת את זה עכשיו עולה בי חיוך קטן.
החיוך הזה שעולה בך כשאת עושה מעשה של התנגדות כדי לגדול.
.
אני מסיימת הפעם עם שיר של רחל חלפי, שיר מרד של אמא שרק במסעדת מזון מהיר מצליחה באמת לקיים קשר קרוב עם הילד שלה, ורק בזכות המזון המהיר מצליחה להתפנות לכתוב שיר:
.
.
אֲנִי אוֹהֶבֶת אֶת הַיֶּלֶד שֶׁלִּי בְּמֶקְדּוֹנַלְדְּ'ס
נוֹרָא אוֹהֶבֶת
מְשֻׁחְרֶרֶת מִמַּשְׂאוֹת מִטְבָּח חֲמוֹרִיִּים
מִן הָאַחֲרָיוּת הַמְצַמְרֶרֶת שֶׁל תְּזוּנָה בְּרִיאָה
הוּא טוֹרֵף דַּאבְּל סֶנְדְּוִיץ' שֶׁל בָּשָׂר נוֹטֵף
וַאֲנִי מְעַשֶּׁנֶת בְּשַׁרְשֶׁרֶת סִיגַרְיוֹת צִ'יפְּס
הוּא לוֹגֵם גָּלוֹן שֶׁל קוֹקָה וַאֲנִי מַגִּירָה אֶל בִּטְנִי קָפֶה שְׁלִישִׁי
פִּתְאֹם יֵשׁ לִי זְמַן לְהַבִּיט
יָשָׁר בְּעֵינָיו
פִּתְאֹם יֵשׁ לִי זְמַן לִכְתֹּב
אֶת הַוִּדּוּי הַקָּטָן הַזֶּה
כַּמָּה הַחֵטְא הַמְשֻׁתָּף
מְשַׁחְרֵר!
כַּמָּה הָעֵסֶק הַקּוֹסְמוֹפּוֹלִיטִי הַזֶּה
תּוֹרֵם לְהַרְגָּעַת הַתָּא הַמִּשְׁפַּחְתִּי!
בַּזְּגוּגִיּוֹת הַגְּדוֹלוֹת מִשְׁתַּקְּפִים
נֵאוֹנִים קְטַנִּים וְקָרִים
וּמִבַּעַד לָהֶן מְאוֹתֶתֶת הָעִיר
בִּידִידוּת
הַכֹּל
הַכֹּל נִרְאֶה כָּרֶגַע
בַּעַל-בְּרִית
.
עונת הכתיבה הבאה תיפתח ביום ראשון, כמובן שביום ראשון! עם אפשרות למפגשי אונליין בבוקר או בערב, לבחירתכן, ואתן מוזמנות ומזומנים באהבה להצטרף אליי, לפתוח את השבוע איתי כמו שבאמת צריך לפתוח אותו, להתנגד ביחד - מתוך הבית ושולחן הכתיבה שלנו - למה שמצופה, ולגדול ביחד מתוך לימוד וכתיבה.
.
שתהיה לכולנו שבת שלום,
*מיה טבת דיין*
