האמא היהודייה

מאז ה 7.10 הילדות שלי רואות אותי כפי שלא ראו מעולם: בימים הראשונים הייתי איתן אבל מנותקת, מחוברת לחדשות ולא מצליחה לראות מעבר להן. לאחר מכן, עם האנטישמיות האיומה פה, הן נתקלו באמא הרבה יותר חששנית מכפי שהכירו (ואני חששנית): עד שהבנו את את מימדי ההתנכלות לא הרשיתי להן לדבר בעברית ברחוב. עד שהיתה שמירה בבית הספר לא שלחתי אותן ללימודים. ובמקביל במשך ימים ולילות כתבתי מאמרי הסברה בעברית ובאנגלית וגם השתדלתי להגיב לכל מאות התגובות שקיבלתי עליהם.

בחודש הזה גם התחלתי לספר לילדותיי סיפורים משפחתיים שסופרו לי על ידי סבא וסבתא שלי – ולפתע אירופה של שנת 1939 הפכה לבת בית אצלנו, שהבנות שלי נדרשו לקבל. פתאום נראה לי שהדבר החשוב ביותר הוא לתת איזו מסגרת היסטורית ליהדות של הילדות שלי. הן גדלו תמיד כאזרחיות העולם. אבל הדבר הזה התנפץ לנו בפרצוף עכשיו. הילדות שלי חייבות להבין ולדעת לתוך מה נולדו.

ואם כל זה לא מספיק, אז חשתי גם אשמה על כל מה שאני חושפת אותן אליו. הן אולי לא חשופות לסיפורים הקשים ולמיצגים בישראל, אבל הן חשופות לצעדות ענק אנטי ישראליות, לאנטישמיות באוניברסיטה, לשמירה הכבדה על כל מקום יהודי או ישראלי, לצלבי קרס, וכמובן – לרשתות. בתום חודש למלחמה הלכתי לישון בערב והרגשתי שלצד כל הדברים האיומים שהתרחשו ושעדיין מתרחשים, קורה גם משהו אצלי: אני עובדת ממש ממש קשה בלהיות עכשיו אמא.

אולי הכי קשה שעבדתי באימהות בחיי. הכי תובעני. הכי הרבה ימים ושעות שבכל רגע נתון בהן יש איזו הכרעה לקבל: לרכך את המציאות, או לשתף אותה, לשמור עליהן, להעריך סיכונים, לשדר שאין סיכונים, ללכת ברחוב בנחת, אבל להיות רדאר פקוח, לתת להן נשיקה לפני השינה ואז לא לעצום עין שעות ארוכות. כל החלטה שלי כאמא נמדדת ביחס לשלושה זמנים שונים: למשל איך החרדה שלי משפיעה עליהן כרגע, איך היא תשפיע עליהן בשנים הקרובות ואיזה מין נשים הן יהיו אם יסחבו את החרדה הזאת כל החיים?

אני עובדת בעבודת האימהות שלי הכי קשה שעבדתי בחיי, אבל כמו תמיד, שיחה על אימהות נחשבת ל"מותרות": חכי שהכל יסתדר ואז נדבר גם על זה. אבל האימהות היא חלק מ"המצב". חלק מהמלחמה, וההסברה והדור הבא והעם. ולכן החלטתי לדבר עליה עכשיו.

ולפיכך שאלתי בפייסבוק איך השתנתה ההורות שלכן ושלכם מאז ה 7.10 ויותר משלוש מאות הורים ענו לי. התשובה שחזרה הכי הרבה: חזרנו לישון ביחד, אנחנו והילדים. כולנו במיטה אחת, או בחדר אחד, או חדר מלא מזרונים. אבל העיקר: יחד. חלק אמרו שהבקשה לשינה משותפת בכלל לא הגיעה מהילדים, אלא מהן.

היו גם תשובות שחזרו על עצמן במאות והזכירו לי את עצמי. את ההסעות (אימהות כתבו אני מסיעה אותם לכל מקום, אני לא מרשה להם ללכת ברגל, הם לא יוצאים לבד בלעדיי), את הפחד (אבא כתב: החרדות ההוריות שגם ככה קיימות אצלי הלכו והתעצמו עכשיו. ואמא כתבה: אני חוששת בצורה שאני לא מכירה אצלי בכלל, ואני לא מצליחה לא להפיל עליהם את הפחדים שלי) ואת האשמה (על המציאות שלתוכה הבאתי אותם. על האלימות שהם נחשפים אליה. על כך שלא סידרתי להם דרכון. או שכן סידרתי להם דרכון. )כל זה כתבו הורים.

וואו זה היה ממש מחזק לקרוא את כל גלריית ההורים הזאת. לדמיין את כל הבתים האלו.

והנה שתי מחשבות שיצאתי איתן: הראשונה, שבתקופה הזאת בכל תחומי החיים מתחדד לנו מה הכי חשוב, או כמו שאמא אחת כתבה: "אני עושה סדר בעדיפויות שלי כמו שעושים סדר בארון". וזה כל כך מדויק: מסתבר שמה שחשוב זה לשמור את הילדים קרובים אלינו. זה מהטבע החייתי שלנו ממש. זה בלילה וזה ביום. וכל מיני אג'נדות חינוכיות, ספרים על גבי ספרים שנכתבו ושחלקם גם קראתי, נראות פתאום לא קשורות לכלום, לא רק בימי מלחמה אלא בכלל. כי מה עוד אנחנו צריכים, כהורים, אם לא להשתדל ככל יכולתנו להגן על הילדים שלנו ממה שבחוץ וממה שבנפש, ולוודא שהם מרגישים אהובים בעולם?

והמחשבה השנייה שיצאתי איתה קשורה למושג שכמעט צריך לנער מעליו את האבק: "האמא היהודייה". אני מכירה בעיקר סטיגמות ובדיחות בקשר לאמא הזאת. סרטים של וודי אלן, ודמויות סאטיריות של מישהי מודאגת מדי, חוששת, מפטמת את ילדיה, מרעיפה אהבה מוגזמת, לא מצליחה להתרחק, אבל גם כזאת שתציל את ילדיה שוב ושוב משואה. לא פחות מזה.

היא תמיד נראתה לי זקנה מדי, האמא היהודייה, גלותית, חלוק וסינור, וסף חרדה על גבול הבלתי אפשרי. אבל אני מנכסת אותה מחדש. כפי שאני מנכסת מחדש את היהדות (החילונית) שלי, את הסיפור ההיסטורי שלי. אני האמא היהודייה הזאת. אני אמא יהודייה עם קעקועים וג'ינס, אבל אני היא. אני מתל אביב אבל אני היא. נולדתי משושלת של אימהות יהודיות והן לא היו בדיחה בכלל. הן היו מדהימות. ובעיקר הן היו חכמות יותר מכל מי שהאמין שלחיי יהודים אין משמעות. עובדה שהן הצילו אותנו. שבזכותן נולדתי. כולנו.

אז השבוע קראתי את כל מה שאימהות ואבות כתבו לי. וניערתי את האבק מעל האמא היהודיה (וגם האבא היהודי). וזו הגירסה שלי: עם שיער שחור ועם נזם. ועם כל החוזק העצום, החרדות המובנות משחר הדורות, השמירה הקרובה, האשמה הבלתי נמנעת, וגם כל הגב וגם כל האהבה.

שתהיה לכולנו שבת שלום ושקט,

מיה טבת דיין