הזדמנות לקרוא משאלות של אחרים

1.

כבר שבועיים וחצי אנחנו בונקובר. עד לא מזמן גרנו פה. הלכנו לחוגים, למאפיה, ליער, לים. אבל עכשיו אנחנו הכלאה משונה של מבקרים שמכירים טוב מדי את המקום, אנשים בין תחנת חיים אחת לשנייה, ותיירים בחיים שעד לא מזמן חיינו.

2.

בינתיים השמש לא יוצאת כאן הרבה הקיץ, אבל בחמש שנות מגורים פה למדנו שעניין כזה לא שובר אף אחד. הקיץ הוא קיץ פשוט כי ככה נקבע בלוח השנה. וכי עברנו את העשרים ואחד ביוני. וכי המעלות עלו מעל 18. וכולם לובשים בגדים קצרים ויוצאים לרחוב. גם אם גשום לפעמים ומעונן רוב הזמן. בונקובר למדנו שקיץ, יותר משהוא עניין של אקלים, הוא עניין של החלטה.

3.

בונקובר בקיץ מדי סוף שבוע סוגרים רחוב אחר בעיר ומרימים בו פסטיבל. לפעמים זה הפסטיבל האיטלקי. לפעמים היווני. לפעמים סתם ״יום ללא מכוניות״. זמרים מקומיים מופיעים בבמות קטנות על הכביש. החנויות והמסעדות מוציאות דוכנים החוצה. והמון אנשים, מהשכונה ומשכונות אחרות, צועדים מהבוקר עד הלילה מקצה אחד של הרחוב לקצה השני. השכונה שאנחנו גרים בה עכשיו, בצד המזרחי של העיר, עדיין נושאת עינייים חולמניות לימי וודסטוק ולכן הפסטיבל פה כולל גם דוכנים של ״הכנת דגלי שלום״, נגני דיג׳רידו, שיחות על ״דו קיום״ ועל "רב-קיום", וגם אוטו המשאלות, שמישהו פשוט החנה והניח לידו ערימה של פתקים דביקים ושמרגע שגיליתי אותו לא זזתי ממנו עד שקראתי כל אחד ואחד מהם.

4.

משאלות של אנשים מספרות סיפורים כמוסים ומיד חשבתי לעצמי, הנה הזדמנות להבין קצת מה אנשים מהצד השני של העולם מבקשים לעצמם. היו את אלה שהולכים רחוק: ״הלוואי שכלבים יכלו לדבר״. ״חמישה מיליון דולר״. ״שהסמיתס יתאחדו״. היו המבקשים הריאליים: ״שאצליח בתיכון״, ״שיהיו לי חיים מאושרים״, ״שהמשפחה שלי תהיה בריאה״. היו אלו שמבקשים שלום עולמי וגם שיהיו יותר לסביות ברחוב. באופן כללי ככל שקראתי יותר פתקים קיבלתי את הרושם שאת מרביתם גם אני מתישהו ביקשתי. במיוחד זכרתי את ״הלוואי שכבר יהיה לי חבר ואתחתן איתו״, את ״הלוואי שיהיה דייט שני״ וכמה פעמים אפילו את ״שהאושר הזה לא יסתיים״. לעומת זאת היו גם בקשות ספורות שמעולם לא ביקשתי, כמו ״שיהיה לי חד קרן״ לצד כאלה שמן הראוי שאבקש יותר, כמו ״שייפסק זיהום הפלסטיק״, ״שנציל את האורקות״.

5.

לא הצלחתי להכריע אם יש בכלל הבדל בין משאלות הלב של אנשים בקוטב הצפוני לאלו של אנשי חוף הים התיכון, עד שנתקלתי בפתק אחד שלא הייתי מוצאת בשום מקום אחר: ״הלוואי שיהיו לי חברים קנדיים״. בבת אחת חזרה אלי בדידות ההתחלה במקום הזה. הניסיון לעשות את זה, להצליח להתקרב ממקום חבברי אמיתי למישהו קנדי. הרתיעה שלהם מכך. וכמה הייתי אסירתתודה למנדי שניגשה יום אחד לדבר איתי מעבר ללחלון המכונית. זה היה היום ששינה הכל בלי שהבנתי את זה אז. חשבתי שהיא סתם בחורה נחמדה מעבר לחלון. אבל החברות איתה עזרה לי להפוך באמת לחלק ממקום. לנצח את הבדידות בו. להצליח בכלל לחיות רחוק כל כך מבית.

6.

השנה האחרונה היתה שנת שמש: היינו כמה חודשים בשמש הישראלית ואז כמה חודשים בארבעים ושתיים מעלות בדרום הודו כך שלא נורא מפריעים לנו פה העננים. ועדיין אני מסתכלת עליהם בחשד: אני לא שוכחת את השנה שבה הקיץ בכלל לא הגיע לונקובר. כלומר, לא היה אפילו יום שמש אחד. העונות דילגו הלאה. האביב התחלף ישר בסתיו והסתיו בחורף. הלכנו לחוף הים עם מעילים. ואני זוכרת שהיתה רוח. ביולי, באוגוסט. שכולם סביבנו לבשו קצר. בגלל לוח השנה וכו. ושהגוף הים תיכוני שלי היה פשוט מרוקן מרוב הצמא לשמש. מאז שזה היה, יש לי סימפטיה לאנשים שמגיבים רע בשיבושי עונות. ואולי בגלל זה הפתק שבסופו של דבר הכי שתל אותי היה פתק פשט ולבן שהודבק בין "שלום עולמי" ל"חודש אחד בלי שכר דירה". הוא שתל אותי כי היתה כתובה עליו משאלה בת מילה אחת, והבנתי אותה מיד: "שמש!"