1.
הדרך שוב קוראת לנו. "איך יש לכם כוח לכל זה"? שאלה אותי מישהי באחד ממפגשי היוצר שהעברתי השבוע והפנים שלה נראו עייפות כבר מעצם השאלה. "אין לנו שום כוח" עניתי. וחשבתי לעצמי שזה כמו לתרגל יוגה: התרגול נותן אנרגיה. את מתחילה אותו סמרטוטית על המזרון ולא משנה כמה התאמצת ונמתחת והתהפכת ורעדו לך השרירים, את מתרוממת ממנו גיבורת-על.
2.
אחרי תקופה בישראל אנחנו מתגעגעים לדרך. לתנועה הפנימית שמתעוררת עם התנועה החיצונית, ולשקט שעוטף אותנו – משפחה שהיא מפלצת בעלת חמישה ראשים – כשאין איש שאנחנו מכירים מסביב. "אבל הילדות כל הזמן עליכם" – משפט שאני שומעת הרבה, ושמסתתרת בו שאלה: זה לא גומר אתכם? אני לא יודעת. הילדות שלנו מורגלות כל כך בנסיעות, שהן כמו אוטומט קטן שמוצא את מקומו בכיסא המטוס, ברכבת, בדירות השכורות, בקרוון, בריקשה. הן מיד מקליקות איזו חגורת בטיחות, שולפות איזה משחק, מציירות משהו שחולף מולן. הן גם רבות, מתעצבנות, רעבות כשאנחנו מפספסים ארוחות, לא-מרוצות וכן-מרוצות, אבל נדמה לי שלא יותר מכפי שהיו כשהתגוררנו בבית אחד והיתה להן מסגרת יותר מסודרת.
3.
אפרופו מסודרת, אני נזכרת במשפחה של שכנים שהיו חמודים ונקיים ומעולם לא הרימו את הקול ולא איחרו לחוגים עד שכשבגרו נפוצו לכל עבר ופשוט הפסיקו עם העניין הזה של להיות משפחה. לגבינו אין מה לחשוד בכל אלה. כולל הרמות הקול. בכל רגע נתון יש לכל אחד מאיתנו רצון משלו, ועוד כמה אלפי מחשבות סותרות. מאז שיצאנו למסע המשפחתי הזה לפני שש שנים, הסטטיסטיקה מראה שתמיד שניים מאיתנו מרוצים, אחד פועל בעל כורחו, אחד הוא קול צף שהתייאש מלריב ואחת בת פחות משלוש. התפלגות המספרים קבועה. התפקידים מתחלפים. חוץ מבת השלוש.
4.
אז איך אנחנו בכל זאת מקבלים החלטות? התשובה שלי בעניין הזה תמיד מעוררת חשדנות: אם יש סתירה בין מה שיעשה טוב להורים לבין מה שיעשה טוב לילדות, אנחנו מאמינים שטובת ההורים קודמת. היו שנים שחשבנו אחרת. למשל, שכרנו בית במושב שקט, עם טרמפולינה ובריכה קטנה, גני ילדים מקסימים ומלא סוסים ותרנגולים בכל מקום. הילדות חגגו על זה! אבל אנחנו שקענו לאט לאט בדכדכת המרחק, הנסיעות, הפקקים, הלהחזיק שתי מכוניות, הזמן והכסף שהתבזבזו לנו על גן העדן הזה ובנוסף גילינו שאנחנו בכלל לא אנשים קהילתיים! ככל שהיינו מאושרים פחות, גם השמחה של הילדות הלכה ופחתה. המשפחה כולה כבתה קצת. לעומת זאת, כשאנחנו יוצאים להליכה של עשרה קילומטר, והילדות מקטרות, או כשאנחנו נוסעים למקום שהוא בעיניהן חם מדי, קר מדי, משעמם מדי, ירוק מדי או צפוף מדי – תמיד משהו הוא מדי – כל עוד שנינו מאושרים בו, האושר שלנו מרים גם אותן. זה עובד כמו קסם. הן מתחילות לראות את הקסם שבדברים. אפילו לבקש שנשוב לשם! זה ככה גם עם המוזיקה בנסיעות. הילדות האלה אלופות בטראנס, צ'יל אאוט, מוזיקה הודית קלאסית, וכמה הרכבי אינדי אמריקאיים. אבל לא תצליחו לגרור אותן לפסטיגל.
5.
אפשר לקרוא לזה תסמונת סטוקהולם. מויקיפדיה: "תופעה שבה אדם המוחזק בכפייה, מפתח אמפתיה והזדהות נפשית עם האידאולוגיה והמעשים של האנשים המחזיקים בו." אני לא פוסלת. אבל לסיפור הזה יש שני צדדים. וכל עוד זה בידינו, כלומר, כל עוד איננו סיעודיים, אנחנו מעדיפים לא להיות מוחזקים בידיהן וללקות בעצמנו בתסמונת סטוקהולם של גני משחקים – אייפדים – אטרקציות – טורנירים נצחיים של פורטנייט – ושוקולד. הגדרת החיים הטובים, אם חלילה תשאלו אותן.
6.
אנחנו מתכננים לנסוע לדרום הודו, לעשות יוגה, להתפנות לכתיבה. מרוצים: הראל ואני! לא מרוצה: הבכורה. קול צף: האמצעית. בת שלוש: בת שלוש. עם זאת, במהלך השהות בישראל, הקולות התפלגו כך: מרוצות: אני והבכורה, בעל כורחה: האמצעית (הם אי פעם מרוצים? חברה שואלת) קול צף: הראל. בת שלוש: בת שלוש. ואפשר להמשיך ככה, בעצם, ביחס לכל מקום שהיינו בו ולכל תקופה. כולל השנים שחיינו רק בישראל. אם כי אז כמעט ולא עצרנו לשאול את עצמנו מה שלומנו ואיך הקולות שלנו מתפלגים. היה נדמה לנו שבחירות זה רק לממשלה.
7.
מערכת הבחירות המשפחתית שלנו לא מבטיחה שלכולם יהיה שמח. אבל כאמור, אנחנו לא דמוקרטיה. ככל שליטים טובים, אנחנו משתדלים שגם לילדות יהיה טוב, מעניין, מועיל. אבל מעברים יכולים להיות גם קשים, ואנחנו לא ממהרים לקשור לראשינו כתרים של כישלון. כי מי אמר שלכל הילדים במסגרות קבועות כל הזמן טוב, מעניין ומועיל? נדמה לי שרוב הזמן הן שמחות. אבל כשזה לא קורה, אני מנחמת את עצמי בכך שהן לפחות רואות עולם, יודעות שפות, מפתחות איזו עמידות שאולי תעזור מתישהו בחיים. אני כמובן לא מספרת להן את זה! להן אני אומרת, תראי איזה מזל שהכל אצלנו כל כל כך זמני: את לא מסתדרת עם המורה? אנחנו בכל מקרה עוזבים למורה אחרת שלא תסתדרי איתה. חם לך מדי בדרום הודו? עוד מעט נמשיך גם מכאן. את משתגעת מאחותך? גם הילדות כולה זמנית. הנה, עוד מעט תגדלי ותעמדי על שלך בלי להתפשר. איזה מזל שאת מקבלת ממני דוגמא חיה לזה כבר עכשיו!
