השבוע אני רוצה לקרוא לכם שיר שהוא גם ברכה שבה אני רוצה לברך אתכם, ואולי גם אתם תחליטו להעביר אותו הלאה ולברך בו אחרים.
.
זה שיר שאני קוראת לתלמידים ולתלמידות שלי בסיום של כל סדנה, והשבוע סיימתי עוד מחזור של סדנת כתיבה וחשיבה פמיניסטית וקראתי אותו לתלמידות שלי ונזכרתי מחדש כמה אני אוהבת אותו, אולי יותר מכל ברכה אחרת.
.
אז עכשיו אני מעבירה אותו לכן.
.
כתבה אותו מרי אוליבר, משוררת אמריקאית שהלכה לעולמה לפני כשלוש שנים. והוא שיר קצר על מסע שהיא עשתה, מסע שמתישהו כולנו עושות או לכל הפחות חייבות לעשות.
זה לא מסע להודו או לדרום אמריקה או לניו זילנד, למרות שזה יכול לקרות גם שם.
זה לא מסע רוחני אחרי מורה כזה או אחר, למרות שזה יכול לקרות גם כך.
וזה לא מסע לימודי למרות שגם לימודים זה חשוב.
זה המסע לשמיעת הקול הפנימי שלך.
.
בתוך הרעש, בתוך בליל הקולות, הכותרות. בתוך ים הציפיות שיש לאנשים ממך כגבר או ממך כאישה. כאבא או כאמא. כבני זוג. או בעבודה. בחברה. בדת מסוימת. במדינה הזאת. ים של ציפיות. איך את מוצאת את הקול הפנימי שלך בתוך כל הדברים שאת ״אמורה״ לומר או לרצות או לעשות או לחשוב?
.
מי שעוקבת אחרי ואחרי הפמיניזם שלי יודעת שבעיני הקול הפנימי הוא המפתח להכל – כי רק מי ששומעת את הקול הפנימי שלה יכולה לעמוד בעיניים פקוחות מול ההסללה שכולנו עוברים, מול פרסומות מסלילות, מול טרור היופי, מול הטקסטים בספרי הלימוד, מול דיעות עתיקות שעדיין קיימות בכלכלה ובפוליטיקה, לראות אותם באופן מפוכח ואז להשמיע את הקול הפנימי שלה, כלומר - לספר סיפור חדש.
.
אבל קול פנימי לא קשור רק לפמיניזם, כמובן. הוא הסיכוי שלך לחיות עם עצמך בשלום בתוך משפחה שיש לה ציפיות שלפעמים מוחקות אותך, או בתוך קהילה עם קולות שלפעמים דורסים אותך, או אפילו בזוגיות שיש בה ציפייה שתישמעי לצד השני לפני שאת שומעת את עצמך.
.
לשמוע את הקול הפנימי שלך זה להשתחרר מלהיות מאזינה של קולות אחרים, גם אם אלו קולותיהם של האוהבים אותך, הם עדיין קולות אחרים, ולכן לשמוע את הקול הפנימי שלך פירושו לזהות את החופש של עצמך ואז לא למסור אותו לאף אחד.
.
אז הנה השיר של מרי אוליבר, כמו הרבה פעמים בשירים השורות האחרונות הן המקום שבו מתרחש השיא. אני זוכרת שבפעם הראשונה שקראתי אותן הרגשתי שנאמר לי משהו גדול שאקח איתי כל החיים. בעצם, אני מרגישה את זה בכל פעם שאני קוראת אותו מחדש.
.
אז תקשיבו להן. ואני מברכת כל אחד ואחת מכם בחופש, ובנחישות לא לוותר על החופש שלכם.
.
המסע / מארי אוליבר
[מאנגלית: מיה טבת דיין]
יום אחד סופסוף ידעת
מה עלייך לעשות, והתחלת,
למרות שהקולות סביבך
המשיכו לצעוק
את העצות הגרועות שלהם - -
למרות שהבית כולו
החל לשקשק
וחשת את הלפיתה הותיקה המוכרת
בקרסולייך.
"תאחי את חיי!"
קרא כל קול לעברך,
אבל לא עצרת.
ידעת מה עלייך לעשות
למרות שהרוח בחשה
באצבעות נוקשות
ביסודות העמוקים ביותר,
למרות שהצער שלהם
היה נורא ואיום.
כבר היה מאוחר
מספיק, והלילה פראי
והדרך סחופת
ענפים שנפלו וסלעים,
אבל אט אט
ככל שהשארת את קולותיהם מאחור,
הכוכבים החלו לבעור
מבעד סדיני העננים
וקול חדש הופיע,
שעם הזמן זיהית כקולך,
שהפך לבן הלוויה שלך
כשפסעת עוד ועוד
אל עומק העולם,
נחושה לעשות את הדבר היחיד
שבידייך - -
נחושה להציל
את החיים היחידים שביכולתך להציל.
.
.
שתהיה לכולנו שבת שלום,
מיה טבת דיין