השבוע האזנתי בפעם המי יודע כמה לאחת השיחות הכי טובות ששמעתי אי פעם בפודקאסט כלשהו: השיחה של השחקנית ג'וליה לואי-דרייפוס, מי שהייתה איליין בסיינפלד, עם הסופרת איזבל איינדה. ג'וליה לואי-דרייפוס משוחחת בפודקאסט שלה עם נשים מבוגרות ממנה, כמעט כולן מעל שמונים, כולן גדולות מהחיים, גדולות בתחומים שלהן, מוכרות בכל העולם, וכולן בגיל שבו החברה מעדיפה להזיז את הנשים שלה לצד.
.
כנראה כי לא הרבה השתנה וכי עדיין בתרבות שלנו נשים בגיל זקנה עדיין זוכות לאותו מבט חשדני ששמור להן עוד מהאגדות: או שהן האם החורגת, המרשעת והמכוערת. או שהן המכשפה מפינת היער, גם היא מרשעת ומכוערת. בסרטים, באגדות ובספרים שכולנו גדלנו עליהן, נשים מבוגרות הן פעמים רבות דמויות מרתיעות מאוד. הן ערמומיות, ממורמרות, נקמניות, עסוקות בתכסיסים. או לחלופין הן דמות מטושטשת ונלעגת של הזקנה מקומה חמש, או מקצה הכפר.
.
אבל במציאות, כשאני יוצאת עם הילדות שלי למקומות הומי אדם אני תמיד אומרת להם את מה שאמא שלי אמרה לי ושאמא שלה אמרה לה: אם את הולכת לאיבוד ולא מוצאת אותי תמצאי אישה, עדיף מבוגרת, היא תעזור לך.
.
עד היום נשים מבוגרות מקבלות אחוז זעום של תפקידים על המרקע, תספרו כמה נשים מבוגרות אתם רואים בסדרות, והאם נתקלתן בתכנית, למשל מהדורת חדשות, שבה המגישה מבוגרת, אפילו מקומטת, אפילו מעל שמונים? האם נתקלתן בפרסומות עם נשים מבוגרות שאינן פרסומות לדיור מוגן? האם שמעתן תכניות רבות שבהן נשים מאוד מבוגרות חולקות מהידע שלהן?
.
אז ג'וליה לואי-דרייפוס הרגישה את החור השחור הזה, שנשים מעל גיל שישים פשוט מתפוגגות מהניראות הציבורית, ופנתה דווקא אליהן. ויש שם כמה שיחות מאלפות, אבל השיחה עם איזבל איינדה היא משהו שלא שומעים הרבה. אולי לא שומעים בכלל.
.
וכך קורה שבכל פעם שאני קצת מאבדת כיוון וצריכה למקם את עצמי בעולם, בגוף, בכותרות, בכתיבה, לא משנה מה, בכל פעם שאני צריכה קול של אמא או של סבתא, אני מאזינה שוב לפרק הזה. אני חושבת שזו האישה הכי ישירה וכנה ששמעתי מעודי. אני חושבת שככה אני רוצה להיות בעצמי, יום אחד. וחוץ מזה בכל פעם שאני מאזינה לשיחה איתה, אני שומעת משהו שלא שמתי לב אליו לפני.
.
אז אני רוצה לספר היוםעל משפט כזה ששמעתי אותה אומרת השבוע.
.
בתור רקע חשוב לדעת שאיינדה היא סופרת ממוצא צ'ליאני שחיה כיום בארצות הברית. במשך עשרות שנים היא החליפה עם אמא שלה מכתבים מדי יום. שמעתן נכון, מדי יום. יש לה קופסאות על גבי קופסאות במחסן עם מכתבים מקוטלגים לפי שנים וחודשים. וזו חתיכת דיאלוג חיים הדבר הזה. והיא היתה גם אמא קרובה מאוד לבתה. אמנם לא עם מכתבים יומיים אבל עם חברות קרובה ואינטימית מאוד.
.
לבסוף היא איבדה את שתיהן. את אמה בגיל זיקנה. ואת בתה בגיל צעיר. והיום, היא מספרת, היא פותחת כל בוקר בישיבה של רבע שעה במיטה שלה. כשהבית שקט, כשהעולם עדיין ישן, והיא פשוט מדברת איתן. היא מדברת איתן את השיחה היומית של תחילת היום כפי שעשתה כל חייה גם כשהיו חיות.
.
ופה מגיע המשפט שלא שמעתי לפני כן, ושהפך את כל המחשבות שלי. כי בשלב הזה ג'וליה לואי-דרייפוס שואלת אותה על מה אתן מדברות כל בוקר? ואיזבל איינדה אומרת לה, על כל מיני דברים. מאוד יומיומיים, למשל אם אני מתלבטת לגבי משהו בספר שאני כותבת או אם אני לא בטוחה לגבי משהו, אני שואלת אותן. והן עונות? שואלת לואי-דרייפוס. בוודאי שהן עונות, אומרת איינדה. מה למשל הן עונות? שואלת המראיינת. ופה, פה מגיע המשפט שהפך אותי: הו, עונה איינדה, למשל השבוע כשלא ידעתי איך לנהוג באיזו סיטואציה עם אחד הנכדים, הבת שלי פאולה אמרה לי, אמא, *מה המעשה הנדיב ביותר שאת יכולה לעשות עכשיו בסיטואציה הזאת?*
.
וזהו. אני זוכרת שנעמדתי רגע כששמעתי את זה באזניות. ומאז הלכתי עם השאלה הזאת. הלכתי איתה בבוקר ובצהריים, עם הילדות שלי ועם חברות שלי ועם המשפחה: שוב ושוב שאלתי את עצמי, מיה, *מה המעשה הנדיב ביותר שאת יכולה לעשות עכשיו?* שאלתי את עצמי גם מול הקהלים שפגשתי, מול כל מיני בקשות שאני מקבלת מדי יום באימיילים, מקוראות ומקוראים ומכותבות וכותבים, *מה המעשה הנדיב ביותר שאת יכולה לעשות עכשיו?*
.
ואני לא יודעת מה כל כך מיוחד בשאלה הזאת, פרט לעובדה שמעולם לא שאלתי אותה ככה. שאלתי את עצמי איך להיות טובה, או נחמדה או מועילה, ואפילו איך להיות נדיבה, אבל מעולם לא שאלתי את עצמי *מה המעשה הנדיב ביותר שאני יכולה לעשות עכשיו.*
.
תשאלו את עצמכן את זה רגע בקול רם ותרגישו את הכח של זה.
.
מה שגיליתי השבוע, הוא שהשאלה באופן הזה ממש משחררת. כי מצד אחד, אם את עושה את המעשה הנדיב ביותר שאת יכולה לעשות *עכשיו*, הרי שאת עושה את המיטב שלך נכון לכרגע. ואין לך מה להתייסר מכך שאת לא עושה יותר. ומצד שני, אם את עושה את המעשה הנדיב *ביותר* את משוחררת ממחשבות חשבונאיות, מצמצמות, כאלו שאומרות לך לשמור על הזמן שלך, שעות העבודה שלך, לשים גבולות או לא לתת כי חלילה יחסר או ייגרע ממך משהו.
.
בעצם לעשות את המעשה הנדיב ביותר זה מעשה חסר גבולות. ואיזה כיף זה להיות חסרת גבולות לא בבזבוזים, או בקניות, או באוכל, או ביוגה, או – נו, הבנתן, איזה כיף זה להיות חסרת גבולות בנדיבות. לתת הכי הרבה שאפשר ברגע נתון ולדעת שעוד רגע שוב תעשי את המעשה הנדיב ביותר. שזה מובטח לך. גם השפע וגם הנדיבות.
.
ומכיוון שאני אוהבת צירופי מקרים אני רוצה לספר לכם שאתמול קיבלתי מייל מקוראת שלי שבשורת החתימה שלה כתוב המשפט: "בעולם שבו את יכולה להיות כל מה שאת רוצה, היי נדיבה".
.
אז אני מעניקה לכן את שני המשפטים הללו. מאיזבל איינדה ומהקוראת שלי. נסו וספרו לי איך היה. אני מהמרת שגם אתן תרגישו כמוני, שזה משחרר, שזה חסר גבולות, ובעיקר שזה ממש, אבל ממש, מחזק.
.
.
שתהיה לכולנו שבת שלום,
.
מיה טבת דיין