השבוע אני רוצה לדבר על משפט קטן שאמרו לי. למרות שיש לי הרבה דברים לספר על מאחורי הקלעים של כל מה שקורה עכשיו בחיים שלי, גם בזירה הפמיניסטית, גם בכתיבה, ובפרויקט תרבותי מרגש אחד. אבל בסוף, דווקא משפט אחד שנאמר לי השבוע שינה אצלי משהו מבפנים והפך ממשפט קטן למשפט די גדול.
.
הוא נאמר לי על ידי מזכירה של מנכלית של ארגון גדול אחד שהתקשרה אליי כדי להזיז מהרגע להרגע את הפגישה שלנו למועד אחר. אמרתי לה בצחוק "תשמעי זה גרוע מאוד, בגללך התפנה לי עכשיו זמן ואין לי תירוצים לא ללכת לחדר כושר... חות מזה שממש אין לי כח לזה היום". והיא אמרה, "את יודעת, אני מרימה משקולות במשקל כבד ויש לי רק משהו אחד לומר לך: את הרבה יותר חזקה ממה שאת חושבת".
.
וזה היה ממש מוזר.
.
כי היא לא מכירה אותי בכלל האישה הזאת.
.
וכי זה נשמע כמו סיסמה ניו אייג'ית של העצמה בגרוש, מהסוג שכמעט מביך לומר בקול.
ואז אמרתי לה תודה וניתקנו את השיחה.
ואני הלכתי לחדר כושר, ושם אמרתי לעצמי ככה על הדרך ובחצי הומור, מיה את הרבה יותר חזקה ממה שאת חושבת. נדמה לי שאפילו חייכתי מזה ביני לביני. וזהו. באותו יום הרמתי משקל שמעולם לא הרמתי לפני.
.
ולמחרת העליתי את הפוסט שאני מעלה בכל שנה ביום המאבק באלימות נגד נשים. "מכתב לבתי: איך תדעי שהגבר שהתאהבת בו עלול לרצוח אותך". זה מכתב ממש חשוב שכתבתי לבת שלי כשתהיה גדולה, ושכל שנה כמה נשים כותבות לי בעקבותיו ומספרות שקראו אותו ואז קמו עשו זאת. עזבו קשרים אלימים. אבל הכותרת שלו תמיד מעוררת אי נחת אצל כמה אנשים. תמיד יש גברים שכועסים עלי שאני מכלילה את כל הגברים ותמיד, כל שנה, אני מסבירה שאין פה שום הכללות. בחיים אין אצלי הכללות. אלא שהשנה היו כמה שהגדילו לעשות וממש פירסמו דברים פוגעניים עלי באופן אישי ברשת.
.
עכשיו, אני רגילה גם לזה. כשאת חשופה, תמיד יהיו מי שינסו לנצל את זה גם לרעה. רק שהשנה נכתב פוסט מרושע במיוחד והוא גרר תגובות שלא התייחסו לטקסט שכתבתי אלא ישירות אליי, כמה אני קיצונית ושונאת גברים ועושה רע לעולם... וישבתי וקראתי את התגובות האלו, ולרגע אמרתי לעצמי בשביל מה אני צריכה את כל זה, מה היה לי רע לכתוב שירים, לערוך ערבי שירה, להוציא ספר פעם בכמה זמן, מה אני צריכה להיכנס לתוך השדה הסוער הזה תמיד של הפמיניזם. ואז כמו משום מקום צץ בי המשפט של הבחורה ההיא, מהטלפון, את הרבה יותר חזקה ממה שאת חושבת.
.
וקול פנימי בי ענה, נכון! אני באמת יותר חזקה ממה שאני חושבת.
.
וזהו. הפוסטים המרושעים זזו מהתודעה שלי, וחזרתי לכתוב ולעשות ולהשמיע קול ולא להתעכב על זוטות בדרך.
.
ואולי השיא היה אתמול, כשהבת שלי חזרה מבית ספר וכשראתה אותי פרצה בבכי. זה היה פלונטר שלם שקשור לבית ספר, לציון לא טוב שהוריד לה את הביטחון, לתחושה שהיא שקופה, לא מוערכת, ולכל הסביבה של הכיתה שלה שבתור ילדה שגדלה בקנדה עדיין לפעמים היא לא מפענחת עד הסוף.
וכמעט בלי לשים לב שאני עושה את זה אמרתי לה את יודעת, את הרבה יותר חזקה ממה שאת חושבת.
וכששמעתי את המשפט הזה יוצא מהפה שלי בטבעיות הבנתי שהנה, הוא מתחיל להתבסס אצלי בתור דיבור פנימי.
.
ושכשאני אומרת אותו לבת שלי אני בעצם אומרת אותו לשתינו.
.
כי באמת את צריכה להיות חזקה כשהילדה שלך סובלת. בטח אם את רוצה לתת לה גב בלי לסבול יחד איתה ובלי לבטל את מה שהיא עוברת.
ומה שקרה זה שראיתי איך העיניים שלה מתרחבות.
והיה נדמה לי ששתינו באותו רגע נזכרנו במשהו עתיק או עמוק או שניהם.
.
אני מדברת המון על הכוח של הקול הפנימי. אני מאמינה שמשם יצמח הסיפור החדש שעלינו לספר. ושמשם תמיד צומח הריפוי מכל סוג שהוא. ועוד אכתוב על כך הרבה. סיפור חדש אף פעם לא מגיע מהסיפורים שמספרים לנו מבחוץ. לא באמת. זה תמיד מגיע מבפנים. מהקול הפנימי. ואנחנו חשופים לכל כך הרבה קולות ומאמצים אותם כקול פנימי למרות שהם בכלל לא קולות מיטיבים והם בכלל לא הקולות שלנו! והנה קול מיטיב ממש. אין לי מושג איך זה עובד, אבל זה עובד. ואתן מוזמנות ומוזמנים לספר לי אחרי שזה יקרה.
.
כי הנה אני אומרת אותו עכשיו לכם:
את הרבה יותר חזקה ממה שאת חושבת.
אתה הרבה יותר חזק ממה שאתה חושב.
ושתהיה לכולנו שבת שלום.
מיה טבת דיין
