*יום האם ויום האין | מיה טבת דיין | 6 דקות בשישי | 15.5.2026*
ביום ראשון השבוע בירכו אותי הילדות שלי ביום האם שמח. לא שזה היה יום האם, כלומר, בישראל לא מציינים את היום הזה מאז שנות התשעים. אבל הבנות שלי, הגוף שלהן בישראל והלב שלהן בטיקטוק ובאמריקה, ושם, מדי שנה בסוף השבוע השני של מאי, מציינים את יום האם. אז אמרתי להן תודה והמשכנו הלאה.
.
אבל כשגללתי ברשת, כמעט כל מי שאני עוקבת אחריו מארה"ב, מקנדה ומאירופה באמת העלו כל מיני פוסטים שקשורים לאימהות. אחד מהם היה שירה היפה של מיירה קלמן, האמנית היהודייה שפרסמה ספר ציורים וטקסטים ממוארי שנקרא "נשים מחזיקות דברים". הנה השיר שפותח אותו:
.
*מה נשים מחזיקות / מיירה קלמן*
[מאנגלית: מיה טבת דיין]
מה נשים מחזיקות?
את הבית ואת המשפחה.
ואת הילדים ואת האוכל.
את החברויות.
את העבודה.
את עבודת העולם.
ואת העבודה של להיות בן אדם
את הזיכרונות.
ואת הצרות
ואת הצערים
ואת הניצחונות.
ואת האהבה.
גם גברים מחזיקים,
אבל לא
בדיוק באותו האופן.
לפעמים, כשהן מרגישות
מאושרות במיוחד או שלמות,
נשים חושבות שהן יכולות להזין
המוני בני אדם.
שהן יכולות להחזיק את העולם כולו בזרועותיהן.
ובפעמים אחרות,
הן בקושי מצליחות לחצות את החדר.
והן שומטות את הזרועות.
קפואות.
אין סוף להחזקה הזאת.
וכמובן תמיד גם קיימת התחושה
שאת לא עושה מספיק.
ואז מגיע היום הבא.
והיום שאחריו.
ואת פשוט מחזיקה מעמד.
.
איזה שיר יפה זה. שמחתי שנתקלתי בו שוב. אבל אז נתקלתי בו בשנית, ובשלישית, ובשירת אימהות נוספת, והתמלאתי עצבות פתאום, על כך שבישראל לא מציינים את יום האם. שהפכו אותו ליום המשפחה. שאף אחד בישראל לא דיבר גם היום על אימהות, והלכתי לבדוק את העניין הזה, באיזה עוד מקומות ביטלו את יום האם בעולם, כי לא ייתכן שרק בישראל הוא בוטל, שרק בישראל ביטלו את יום האם.
.
ועברתי מדינה מדינה, כל מדינה שיכולתי להעלות על דעתי, וגיליתי שאכן, רק בישראל ביטלו את יום האם. בארצות הברית מציינים אותו בשבוע השני של מאי, וכך גם בקנדה, אוסטרליה, גרמניה, איטליה, יפן, ברזיל, הודו ועוד רשימה ארוכה של מדינות.
.
מדינות אחרות מציינות אותו בתאריכים שונים, באנגליה במרץ, בתאילנד באוגוסט, ברוסיה בנובמבר. ויש שלל מדינות ערביות, ביניהן ערב הסעודית, מצרים וירדן, שמציינות אותו במרץ. כשניסיתי לבדוק מי בכלל לא מציין את יום האם, גיליתי ששתי מדינות פשוט לא ציינו אותו מלכתחילה מעולם – צפון קוריאה ואפגניסטן. והוא גם לא מקובל בכמה חברות שבטיות באפריקה.
.
ואז יש את ישראל. בישראל, מסתבר, ציינו את יום האם הרבה שנים בתאריך לידתה של הנרייטה סאלד, מנהיגה ציונית שהקימה את אירגון הדסה והניחה את התשתית לכל מערכת הבריאות והעבודה הסוציאלית עוד לפני קום המדינה. בשנות התשעים משרד החינוך החליט לשנות אותו ל"יום המשפחה" כדי "להגיש את הקשר בין כל בני המשפחה".
.
היו אז מי שאמרו שהיום הזה מצער מאוד ילדים יתומים מאימהות, וילדים שגדלים במשפחות של אבות בלבד, ללא אם, ושהיום הזה בכלל מנציח את העומס של הטיפול והמשפחה על אימהות בלבד.
.
והוא התמסמס. אגב, למרות שעברו שלושים שנה מאז, לא השתנה הרבה בעומס שאימהות נושאות בכל מה שקשור לטיפול ולמשפחה. ההיפך, בלי יום האם העבודה שלהן, כלומר שלנו, נהייתה אפילו שקופה יותר, כי אין שום יום בשנה שבו אנחנו מפנים את המבט, מתרכזים באימהות, ושואלים איזה אחוז מהתוצר הלאומי הגולמי של הכלכלה הישראלית מהווה עבודת האימהות הישראליות? ומה יקרה למשק אם אימהות לא יעבדו בעבודת האימהות כמה ימים? ועוד שאלות, שהתשובות אליהן מלמדות אותנו חד משמעית שבלי עבודת האימהות אין משק ואין כלכלה.
.
במילים אחרות, שאם אימהות יחליטו ברגע זה שהן שובתות מעבודת הטיפול היומיומית שלהן, בתוך ימים ספורים כל המשק קורס.
.
אגב, אם כבר מדברים על יום האם, קראתי שמי שיזמה את יום האם בארצות הברית, בראשית המאה ה-20, התחילה אותו כרעיון אינטימי ויפה של הודיה של ילדים ואבות לאם המשפחה, והכרה בעול העצום שהיא מחזיקה, אבל מהר מאוד, כמו שקורה עם כל דבר בארצות הברית, היום הזה התמסחר, עם שוק ענק של מתנות ופרחים וברכות גנריות, והיא כל כך התחלחלה מזה, שבאותו מרץ שנלחמה על מיסוד יום האם היא נלחמה שוב, בשנותיה האחרונות, כדי לבטל אותו.
.
אבל זה, כאמור, בגלל המיסחור.
לא כי אימהות לא ראויות ליום. להכרה. לשיחה.
.
ואם תשאלו אותי אז עדיף היה יום בחודש.
.
ואם תשאלו אותי כיתומה מאם, אז הייתי שמחה שביום האם יסתכלו גם על כל מי שאין להם אמא, ושלאורך השנה הן האימהות של עצמן. ואם אתן יתומות מאם אתן יודעות על מה אני מדברת.
.
ולסיום, אספר גם שבמהלך יום האם עלה באינסטגרם סרטון אחר שהכרתי כבר משנים קודמות, ובו העיתונאית והפודאקסטרית ההודית רשמה גופלדאס מראיינת את אמה ודותה על האימהות שלהן, ומגלה לחרדתה שהן בכלל לא רצו להיות אימהות. שהרגעים הטובים באימהות שלהן היו כשהילדים ישנו. ואז כשהילדים עזבו את הבית. "אנחנו לא אוהבות ילדים", מסבירה לה דודתה בסרט, "אנחנו אוהבות את הילדים שלנו, אבל מעולם לא נהנינו מלהיות אימהות".
.
אז את יום האם הייתי מקדישה גם למי שלא אוהבת את זה. או שבחרה לא להיות בזה. פשוט כי במיוחד בישראל, גם אם בחרת לא להיות אמא, את עדיין מתנהלת כל החיים בדיאלוג עם האימהות, עם זה שאנחנו המדינה עם שיעור הילודה הכי גבוה במדינות ה OECD ועם שיעור טיפולי ההפריות הכי גבוה, וכמובן שאת בדיאלוג עם השאלות המתמידות של הסביבה לגבי הבחירה שלך, כי בישראל שבה אין יום האם, עדיין הבחירה לא להיות אמא נותרת מבחינת החברה לתעלומה.
.
אז שיהיה לכולנו יום אם שמח,
ושבת שלום ושקט,
*מיה טבת דיין*
