השבוע חגגתי יום הולדת. כבר בימים שלפני יום ההולדת התחלתי לקבל המון מיילים של קידום מכירות שבכולם מברכים אותי ומזמינים אותי לקנות בהנחה כל מיני מוצרים. את כולם מחקתי אחד אחרי השני, אבל אז נתקעתי על מייל אחד מאיזו חברה אמריקאית שהכותרת שלו אמרה CELEBRATE THE MAYA WAY! או בעברית: תחגגי בדרך של מיה!
.
לחגוג בדרך של מיה? עצרתי וקראתי את הכותרת הזאת שוב ושוב. ואז מחקתי את המייל אבל הכותרת המשיכה ללוות אותי. מה זה לחגוג בדרך של מיה? שאלתי את עצמי. מי בכלל חוגגת בימים הללו? והאם גם בימים כתיקונם יש דבר כזה, חגיגה בדרך של מיה? מתישהו הצקתי לחברות שלי. שאלתי אותן: תגידו, אתן מכירות אותי טוב, יש דבר כזה לחגוג בדרך של מיה? הן הסכימו איתי שלאורך השנים עשינו דברים כיפיים מאוד, ושהן מבחינתן חגגו איתי, אבל שביני לבין המילה "לחגוג" אכן יש איזה פער.
.
בסתר לבי תמיד קינאתי קצת באנשים חוגגים. אני אפילו לא בטוחה מה זה אומר, כלומר, מה הם עושים. אבל מהצד זה נראה תמיד גדול, חסר סיבוכים, אני מזהה את האנשים האלה גם אם החגיגה שלהם היא רק לאכול על האש, כלומר, גם אם היא לא משהו ענק, נראה שהם נהנים מהרגע בלי לדאוג משום דבר אחר, נהנים מהבגדים של עצמם, מהאיפור של עצמם, מהאנשים סביבם, ממה שהם שותים או מעשנים או שרים או לא יודעת מה. אני לא חוגגת. ולמרות שעשיתי דברים בדיוק כאלה, אני מבינה יותר ויותר שלא עשיתי אותם מעולם באופן חגיגי.
.
אם לחזור ליום הולדת, אז בסתר לבי תמיד קינאתי קצת באנשים שאוהבים את ימי ההולדת של עצמם. אלה שמארגנים לעצמם דברים גדולים ליום הולדת. מצפים למתנות, סופרים את הימים, לא נרדמים בלילה לפני, יודעים שמשהו גדול יקרה ביום הזה מדי שנה, ואז המשהו הגדול הזה קורה בדיוק כמצופה.
.
אצלי היה רק יום הולדת אחד שבאמת חגגו לי בגדול, וכתבתי על כך השבוע בפייסבוק: ביום ההולדת של גיל חמש אמא שלי שכרה אוטובוס ולקחה את כל ידי הגן שלי לאולפני הטלוויזיה הלימודית, שם היא עבדה. כל הילדים היו בטירוף מרוב התרגשות ומהפגישה עם כוכבי רחוב סומסום וזהו זה. ורק אני הלכתי ומיררתי בבכי, כי אמא שלי במשך שעות היתה שייכת לכולם, אבל לא לי.
.
מאז יום ההולדת הזה, שבו שתינו חזרנו הביתה מותשות ומאוכזבות, פשוט לא לקחנו יותר סיכון. אני הבנתי שימי הולדת עלולם להיות מאכזבים מאוד. ואמא שלי דאגה שבכל יום הולדת היא עצמה תהיה שלי ורק שלי מהבוקר ועד הלילה, כי בסוף, זו המתנה שבאמת רציתי. וכך את ימי ההולדת שלי העברנו בימי כיף משותפים של אוכל ומוזיאונים ושיטוטים.
.
זו לא חגיגה נכון? אבל זו כנראה THE MAYA WAY
.
ואולי זה בגלל שנולדתי למשפחה של לא חוגגים? היה לי סבא שכל כך סירב לחגוג, שבפעם היחידה שילדיו ניסו להפתיע אותו ליום ההולדת, כעס כל כך שמאז לא העיזו יותר. סבתא אחת שלי בכלל לא ידעה מתי נולדה, אפילו שנת הלידה שלה היתה שנויה במחלוקת, וסבתא אחרת שלי, בכל פעם שקיבלה מתנה אמרה "עזבו אתכם משטויות". ולבסוף סבי היחיד שבאמת אהב חגיגות ביקש שבימי הולדתו נשתה איתו... קפה.
.
יחסית לאבותיי אני חוגגת. בימי ההולדת שלי אני מבקשת מהמשפחה שלי שיעשו איתי טיול לאנשהו. המתנה שלי היא הביחד איתם. ומאז שאני יתומה אני גם מבקשת מחברים שיכינו לי לאכול משהו טעים. פשוט כי זה מחמם את הלב כשמאכילים אותך. אחד מימי ההולדת הבלתי נשכחים היה זה שבו חן הכין לי ערימה של עארוק – לביבה מרוקאית מירקות. הערימה הזאת היתה שווה יותר מכל עוגת קומות.
.
חוץ מזה בשנים האחרונות הוספנו מסורת שלפיה אסור במשפחתנו לומר למי שחוגג יום הולדת את המילה "לא" במשך כל היום. הילדות מנצלות את זה בעיקר לצורכי ממתקים. אני מנצלת את זה כדי לנשק אותן בלי התנגדות במשך 24 שעות. זה יופי, תנסו את זה.
.
אז השבוע לקחתי את המשפחה שלי לטיול. בערב, כשאכלנו במסעדה, דיברנו על אורית, חברתי הטובה שנולדה שלושה שבועות אחרי, אבל שלא הגיעה לגיל הזה. מאז אני מצרפת אותה לימי ההולדת שלי כדי שנמשיך להתבגר ביחד.
.
דפדפתי באלבום ובחנתי מקרוב את הפנים של סבתא שלי, שהיתה בדיוק בגילי כשאני נולדתי והפכתי אותה לסבתא. בגיל שלנו, 49, אנחנו נראות ממש שונות. לאמא של סבתא שלי בגיל הזה כבר היתה נכדה בת חמש. לסבתא של סבתא שלי בגיל הזה היו כמה וכמה נכדים והיא נראתה בת שמונים, בחיי. ההשוואות האלה משונות, ובכל זאת אנחנו עורכות אותן. מה שמזכיר לי מדי שנה את שירו של יהודה עמיחי, "נולדתי ב 1924", ואיתו גם אסיים השבוע את הטור הזה:
.
נולדתי ב-1924. אילו הייתי כינור בן גילי
לא הייתי מן הטובים. כיין הייתי טוב מאוד
או חמוץ לגמרי. ככלב הייתי מת. כספר
הייתי מתחיל להיות יקר או כבר זרוק.
כיער הייתי צעיר, כמכונה הייתי מגוחך
וכאדם אני עייף מאוד.
נולדתי ב-1924. כשאני חושב על האנושות
אני חושב רק על אלה שנולדו בשנה אחת איתי,
אשר אימותיהם כרעו ללדת עם אמי
באשר הן, בבתי חולים או בדירות אפלות.
ביום הזה, יום הולדתי, אני רוצה
לומר עליכם תפילה גדולה,
אשר כובד תקוות ואכזבות כבר
מושך את חייכם למטה,
אשר מעשיכם מתמעטים
ואלוהיכם מתרבים והולכים,
כולכם אחי תקוותי וידידי יאושי.
ותמצאו מנוחה נכונה,
החיים בחייהם והמתים במותם
ומי שזוכר את ילדותו יותר
מן האחרים הוא המנצח,
אם בכלל יש מנצחים.
.
.
שתהיה לכולנו שבת שלום והעיקר - שקט,
.
מיה טבת דיין