*כוחם של המשפטים הגדולים באמת | מיה טבת דיין | 6 דקות בשישי | 30.5.2025*
השבוע עמדתי בבר אילן מול קהל של כמה מאות אנשים ושאלתי אותם: איזה משפט נאמר לכם על ידי סבתא או סבא או אנשים אחרים שגידלו אתכם ושעד היום נשאר איתכם? זה היה בפתיחה של כנס גדול, ובתגובה, מאות האנשים האלו חייכו מיד בכיסאותיהם. כי משפטים של סבים ושל סבתות יכולים עדיין לעשות - להעלות בנו חיוכים. גם כשמי שאמרו לנו אותם כבר מזמן אינם איתנו.
.
אני מצדי תרמתי להם משפט שאני לוקחת איתי שקיבלתי מסבא וסבתא שלי. הם היו החייט והתופרת של קיבוץ כינרת, והיה להם עולם דימויים מעולם התפירה, ובכל פעם שקרה משהו שהסעיר אותי בחיים האישיים או אפילו בחדשות, סבא שלי היה אומר: אל תקחי ללב, תקחי עד הכפתור".
.
הוא התכוון כמובן לכפתור בחולצת כפתורים, במרחק כמה מילימטרים מהלב.
.
איזה משפט נהדר זה, נכון? אמרתי אותו לעצמי אינספור פעמים בשנה וחצי האחרונות. הוא עזר לי לבלום ברגע האחרון את הדברים מלהיכנס לי ללב. וכשסיפרתי את זה לקהל, נזכרתי במשפט נוסף, הפעם של סבתא רבתא שלי, רוזה. היא היתה טיפוס תל אביבי צבעוני ומלא חיים והיו לה מליון חברות-שכנות שהיו שוטחות את כל צרותיהן בפניה. וסבתא רוזה היתה מאזינה לפרטי פרטים. אבל ברגע שאותה שכנה יצאה מפתח הבית, לא משנה כמה נורא ומצער הסיפור שהיא סיפרה, סבתא שלי היתה מזדקפת, מתנערת ומכריזה: "טוב, לא שלי!" וממשיכה מיד בענייניה. כאילו לא שמעה עד עכשיו דבר.
.
כמה פעמים במלחמה הזאת שחזרתי אותה מזדקפת ככה, מתנערת, ואומרת "לא שלי"? וכמה קשה, והכרחי ושוב קשה זה היה?
.
יש במשפטים האלו הרבה כח כי יש בהם החלטה נחושה להישמר ולא לקחת ללב. כן להיות אמפתית, להאזין, להיות מעורבת, אבל לא לערבב את זה בגוף שלך. סבתא רוזה נפטרה בת 82, סבא יעקב וסבתא רבקה מקיבוץ כינרת – נפטרו בני 97. אולי זה קשור גם לגישה הזאת שלהם, שבה הגנו על עצמם בכל כוחותיהם מהרבה מאוד צער וכאב שהיו מנת חלקם בחייהם הארוכים?
.
הקהל שמולי הביא משפטים של סבתא טטי, וסבתא ג'ויס, וסבא שמואל, ובמיוחד נשארתי עם המשפט של סבתא פלורה, סבתא של שושי, שבכל פעם שעלו דאגות וכאבים נהגה לומר לנכדתה, בואי נשב ליד השולחן. היא יצרה סביב השולחן מרחב אחר, שמור, חיץ מהעולם החיצון.
.
בכל אופן השבוע באמצע אוניברסיטת בר אילן, ישבתי על במה מול מאות אנשים וביחד נתנו קול למשפטים מלאי כח ומלאי חכמה שרוב הזמן מצויים בנו בשקט, כקול פנימי. זו חכמה שאינה נמצאת בספרות אקדמית, חכמה שלא ילמדו באוניברסיטה! אבל בשנה וחצי האחרונות, כשהיה עלינו לשוב ולהציל את עצמנו, השתמשנו בה. יותר מכל ספר אקדמי על המדף, זה בטוח.
.
האנשים שמולי – חוקרי זיקנה ואנשים מתחום הטיפול – סיפרו כמה כח הם עצמם שאבו בתקופה הזאת מהמטופלים שלהם, גברים ונשים זקנים מאוד, שלאורך חייהם הארוכים התרוממו ממצבי חיים מפחידים ומערערים. כמה חשובה התזכורת הזאת, שיש לנו את היכולת להתרומם. שאנשים רגילים לגמרי עשו את זה לפנינו.
.
וכמה חשוב לזכור לא רק את הכוח העצום שיש למשפטים הללו עלינו. אלא גם כמה כוח יש לנו, שאומרים עכשיו את המשפטים הללו לילדים ולילדות שאנחנו מגדלים. אני יודעת שהילדות שלי, כל הדור שלהן, מתבונן בנו עכשיו, לומד את התגובות שלנו, את ההחזקה וההתרוממות. אני יודעת שמה שאני אומרת להן עכשיו יהפוך לקול הפנימי שלהן, ויש בזה כל כך הרבה אחריות. ולפעמים אני גם חושבת שהסיפור הזה שאנחנו עוברים עכשיו, עוד יילמד בטוב וברע על ידי דורות אחרינו בהיסטוריה העתידית. ובמובן הזה אנחנו החז"ל העתידיים.
.
כמה כוח יש לכל מה שנבחר עכשיו לעשות ולומר.
.
אני מסיימת בשיר מתוך "היהודייה הנודדת" – על הקולות הללו של השושלות שלנו. רשימת המשפטים שנאמרו לי שוב ושוב, בכוונה טובה, גם אם לא כולם נורא מוצלחים, כולם נאמרו על ידי נשים שאהבו אותי ממש ושעד היום נותנות לי כח גדול.
.
אֵין צֹרֶךְ לִרְדֹּף אַחַר דָּבָר.
שְׁבִי בְּשֶׁקֶט. חַכִּי.
הֵן אָמְרוּ לִי לֹא לְהִתְחַתֵּן
לִפְנֵי גִּיל שְׁלוֹשִׁים.
גַּם לֹא אַחֲרֵי. הֵן דָּחֲקוּ בִּי לְהַפִּיל,
לא לָלֶדֶת לְבַד. זֶה יִקְרֶה בִּזְמַנּוֹ.
מָה שֶׁשֶּׁלִּי יַגִּיעַ אֵלַי.
הֵן אָמְרוּ לִי לִשְׁמֹר אֶת הַבָּנוֹת שֶׁלִּי קָרוֹב.
אֲבָל לָדַעַת לְשַׁחְרֵר.
הֵן לֹא אָמְרוּ בְּדִיּוּק אֵיךְ
וּמָתַי. הֵן הָיוּ הָאִמָּהוֹת שֶׁלִּי.
לֹא כֻּלָּן יָלְדוּ אוֹתִי. הֵן סִפְּרוּ
עַל הָאִמָּהוֹת שֶׁלָּהֶן. וְעַל הָאִמָּהוֹת
שֶׁל הָאִמָּהוֹת.
עִם כָּל שׁוֹשֶׁלֶת הַדּוֹרוֹת הַזֹּאת
הֵן הָיוּ הֲמוֹנוֹת.
הֵן עָבְרוּ מִלְחָמוֹת, הֵן הִתְיַתְּמוּ, הֵן הֶחְזִיקוּ גְּבָרִים,
הֵן הֵכִינוּ אֹכֶל מִשּׁוּם דָּבָר, הֵן זָכְרוּ
סִפּוּרִים שֶׁלֹּא קָרוּ לָהֶן בִּכְלָל,
הֵן עָמְדוּ עַל סַפָּה בְּתֵל אָבִיב וְשָׁרוּ,
כַּפּוֹת הַיָּדַיִם שֶׁלָּהֶן הִזְדַּקְּנוּ
לִפְנֵי שְׁאַר גּוּפָן.
הָיוּ לָהֶן תִּינוֹקוֹת
חַיִּים וְתִינוֹקוֹת מֵתִים, אוּלַי כָּכָה לָמְדוּ
שֶׁמָּה שֶׁשֶּׁלָּהֶן יַגִּיעַ אֲלֵיהֶן,
שְׁבִי בְּשֶׁקֶט. חַכִּי.
הֵן אָמְרוּ לִי לֹא לִהְיוֹת תְּלוּיָה
בְּגֶבֶר. כֵּן לָתֵת לוֹ מָקוֹם.
הֵן אָמְרוּ שֶׁבַּיּוֹם שֶׁיַּפְסִיק לִשְׁכַּב אִתִּי
לָקוּם מִיָּד וְלָלֶכֶת. שֶׁמֻּתָּר לִי לְהִצְטַעֵר
לֹא לְהַפְסִיק לֶאֱכֹל.
כְּשֶׁנִּשְׁבַּר לִי הַלֵּב הִשְׁקוּ אוֹתִי מָרָק
בְּכַפִּיּוֹת קְטַנּוֹת. אָמְרוּ לִי לָצֵאת מֵהַמִּטָּה
גַּם אִם בַּחוּץ תְּהוֹם, תָּמִיד לְיַשֵּׁר אֶת הַשְּׂמִיכָה אַחֲרַי, לְמַלֵּא
אֶת הַמְּקָרֵר, לָלֶכֶת זְקוּפָה
בָּעוֹלָם, הֵן הָלְכוּ זְקוּפוֹת, גַּם כְּשֶׁהָיוּ
נְמוּכוֹת מְאוֹד, גַּם כְּשֶׁהַמִּדְרָכוֹת הָיוּ אֲפֹרוֹת
וְהִתְעַקְּמוּ בַּקַּיִץ,
הֵן חָצוּ אֶת עַרְפֶל הֶעָבָר וְהַהוֹוֶה.
הֵן הָיוּ הָאִמָּהוֹת שֶׁלִּי,
הֵן תָּפְסוּ מָקוֹם בָּעוֹלָם, הַקּוֹלוֹת שֶׁלָּהֶן
עֲדַיִן נִשְׁמָעִים בַּגֶּשֶׁם
בָּאֲוִיר וּבָעֲצָמוֹת.
הֵן אָמְרוּ לִי שֶׁלֹּא מֵתִים
מַהֵר כָּל כָּךְ. שֶׁאַפְסִיק לִדְאֹג.
שְׁבִי בְּשֶׁקֶט וּתְחַכִּי.
מִתַּחַת לַסְּדִינִים הַלְּבָנִים
הַגּוּף שֶׁלָּהֶן הִתְקַפֵּל כְּמוֹ קְלִפַּת בָּלוֹן
אַחֲרֵי שֶׁעָזְבָה אוֹתוֹ רוּחַ גְּדוֹלָה.
.
.
שתהיה לכולנו שבת שלום ושקט,
*מיה טבת דיין*
.
