כוכבים בתוכי

השבוע, באחד הבקרים המנומנמים של החג, פגשתי את רפי וייכרט לקפה של בוקר. המשורר והמתרגם העילאי הזה, שעומד בראש אחד מבתי ההוצאה הנפלאים בישראל, הגיע לבית הקפה שלנו רכוב על אופניים, ומיד, כשהתיישבתי אל השולחן, שלף מתיקו שני ספרים. אין פגישה עם רפי וייכרט שבה לא מקבלים ספרים, ולא סתם ספרים, תמיד אלו תרגומים יפהפיים משלל שפות שלעולם לא היו מגיעות לעברית אלמלא מפעל החיים שלו.

.

 

בקרוב מאוד יודפס אצלו גם ספר חדש בתרגומי, של המשוררת האמריקאית דוריאן לקס, אבל אספר על כך בנפרד. היום אני רוצה לקרוא לכם ואיתכם כמה שירים דווקא מתוך "תשע המוזות" של המשורר הפולני ליאופולד סטאף. ולמה בעצם?

.

 

כי השבוע הזה היה סוער מאוד, גם ברכבת ההרים הרגשית של החדשות, סרטוני החטופים, הלב המתבקע שוב ושוב. גם ברשתות מצאתי את עצמי בלבה של סערה, כשפוסט שהעליתי גילה לי את עומק השבר והפחד וחוסר האמון בין מגזרים שונים פה, כלומר, בינינו לבין עצמנו.

.

 

לכל אחת יש את הדרך שלה להתמודד עם העולם כשהוא סוער מבחוץ. אני, תמיד כשהעולם בחוץ סוער ומנסה למשוך אותי ואת תשומת הלב שלי אליו באלפי זרועות, אני עושה את התנועה ההפוכה והולכת פנימה. ואם יש דרך מהירה ללכת פנימה, דרך מיידית כמעט, הרי שזוהי קריאת שירה.

.

וכך, כשרפי וייכרט הניח בידי את הספר של ליאופולד סטאף, התחלתי לדפדף בו כבר בבית הקפה, והשיר הראשון שפתחתי עמד מולי כמו מראה, כאילו הוא רואה אותי, תראו מה הוא אמר:

 

*יקיצה/*

*כְּבָר שַׁחַר,*

*אַךְ עוֹד אֵין אוֹר.*

*אֲנִי - חֶצְיִי עֵר,*

*מִסָּבִיב אִי-סֵדֶר.*

*צָרִיךְ לִקְשֹׁר מַשֶּׁהוּ,*

*צָרִיךְ לְחַבֵּר מַשֶּׁהוּ,*

*לִפְסֹק דְּבַר מָה.*

*אֵינִי יוֹדֵעַ דָּבָר.*

*אֵינִי יָכוֹל לִמְצֹא אֶת הַנַּעֲלַיִם,*

*אֵינִי יָכוֹל לִמְצֹא אֶת עַצְמִי.*

*כּוֹאֵב לִי הָרֹאשׁ.*

.

 

ושני המשפטים האלה, "צריך לקשור משהו, צריך לחבר משהו" כל כך הדהדו את התחושה שלי מאז אוקטובר – איך אפשר לקשור משהו, לחבר משהו, כשהכל בתנועת התפזרות כל הזמן? וגם חשבתי איך אפשר לקשור אותנו, לחבר אותנו, כלומר, את העם העצוב והמסוכסך שלנו. ובכל מקרה, כבר בשיר הזה הסתבר לי שיש לי קשר מיוחד עם הספר הזה, ולכן, בתוך הרעש החיצוני והרגשי, הרשיתי לעצמי לשאול אותו בלב, מה לעשות? וכמו שאני אוהבת לעשות לפעמים עם ספרים, פתחתי בעמוד אקראי. וזה מה שהספר ענה:

.

 

*בעיות/*

*בְּעָיוֹת לֹא פּוֹתְרִים*

*בְּעָיוֹת חוֹוִים*

*כְּמוֹ יָמִים, מִשֶּׁחָלְפוּ - אֵינָם.*

*כְּמוֹ בְּגָדִים מְשֻׁמָּשִׁים*

*שֶׁכְּבָר קְטַנִּים עָלֵינוּ,*

*מַחֲלִיקִים מֵהַכְּתֵפַיִם*

*וּבְשַׁעַר הָאַחֲרוֹן*

*אַתָּה בָּא עֵירֹם וּמְשֻׁחְרַר*

*כַּשַּׁחַר.*

.

 

בשלב הזה כבר הבנתי שזה מסוג הספרים שיודעים לדבר עם בני אדם, ואהבתי אותו בכל לבי. לומר שבעיות לא פותרים אלא חווים, כמו בגדים, שחרר אותי מכל כך הרבה מחשבות. החזקתי את הספר בידי בשעה שפסעתי בחזרה הביתה. הנחתי אותו לצד המיטה, וכשהגיעה בהמשך ההודעה על שני חיילים שנפלו השבוע מאש כוחותינו, וראיתי את תמונותיהם והתקשיתי לנשום, פתחתי את הספר שוב וזה השיר שהופיע מולי:

.

 

*אם/*

*בַּדִּמְדּוּמִים לְיַד הַחַלּוֹן*

*אֵם מְנַעְנַעַת בְּרַגְלָהּ עֲרִיסָה*

*שֶׁבְּתוֹכָהּ יֶלֶד יָשָׁן.*

 

*אַךְ אֵין כְּבָר עֲרִיסָה,*

*וְאֵין כְּבָר יֶלֶד.*

*הָלַךְ לִמְחוֹז-צֵל אַחֲרוֹן.*

*בְּדִמְדּוּמִים יוֹשֶׁבֶת הָאֵם לְבַדָּהּ*

*מְנַעְנַעַת בְּרַגְלָהּ זִכָּרוֹן.*

.

 

אלוהים. להיות במלחמה הזאת זה נורא. ולהיות אמא במלחמה הזאת זה אולי עוד יותר נורא. ולאופולד סטאף, מבכירי המשוררים הפולנים במאה העשרים, כתב את השירים האלו אחרי שתי מלחמות עולם, לקראת סוף חייו. ואם יש משהו אחד שהמלחמה טובה לו, דבר מה אחד, זו כנראה השירה, שדברים כמו מלחמות, ואדמה הרועדת מתחת לרגליים, מגדילים אותה מאוד.

.

 

הנה למשל שיר נוסף מהספר הזה, שמתאר את ההרגשה שלי כמעט מדי יום מאז שהמלחמה הזאת התחילה. למרות שאפשר לשאול אותו גם לימי שלום, גם לימים ולגשרים אחרים שאנחנו עוברות –

.

 

*גשר /*

*לֹא הֶאֱמַנְתִּי*

*בְּעָמְדִי עַל גְּדַת הַנָּהָר*

*הָרָחָב וְהַסּוֹחֵף*

*שֶׁאֶעֱבֹר גֶּשֶׁר זֶה,*

*הַקָּלוּעַ מִקָּנֶה דַּק, שָׁבִיר*

*קָשׁוּר בְּסִיבִים.*

*פָּסַעְתִּי קַל כְּפַרְפַּר*

*וְכָבֵד כָּפִיל,*

*הָלַכְתִּי בּוֹטֵחַ כְּרַקְדָן*

*וּמִתְנוֹדֵד כָּעִוֵּר.*

*לֹא הֶאֱמַנְתִּי שֶׁאֶעֱבֹר אֶת הַגֶּשֶׁר הַזֶּה.*

*וּבְעָמֵדִי כָּעֵת בַּגָּדָה הַשְּׁנִיָּה,*

*אֵינִי מַאֲמִין שֶׁעָבַרְתִּי אוֹתוֹ.*

.

אני מסיימת בשיר שגם נבחר להופיע בגב הספר. אני מסיימת איתו כי ככה בחרתי השבוע לסיים כל יום שלי. אחרי טקסי הערב הקבועים. ההתנתקות האיטית מהעולם. החזרה לעצמי. הוספתי גם את השורות האלו. אני ממליצה לכן בחום לנסות גם. זה שינה את כל השינה, את כל היקיצות:

 

*ערב/*

*אֲנִי שׁוֹכֵב בַּסִּירָה*

*בְּדִמְמַת הָעֶרֶב.*

*כּוֹכָבִים מֵעָלַי,*

*כּוֹכָבִים מִתַּחְתַּי,*

*כּוֹכָבִים בְּתוֹכִי.*

.

.

אני מאחלת לכן שקט בחוץ ושקט בלב, אני מאחלת לכולנו שקט ואהבה בינינו, שנזכור שאנחנו כוכבים, כלומר, לא סופרסטאר, אלא שאנחנו באמת פיזית עשויים מרסיסים של כוכבים שנשרו לפה מהחלל, זה שם לא מעט דברים בפרופרוציה, נכון?

.

ושתהיה לכולנו שבת שלום,

.

.

מיה טבת דיין