אתמול, יום לפני סוף שנת הלימודים קרה בכיתה א' של הבת שלי משהו שהבהיל אותה מאוד: ילד שהיא מאוד אוהבת התחיל פתאום לפרכס והתעלף ממש לידה. המון מורים רצו לכיתה ואז הגיע אמבולנס עם אלונקה ופינו את הילדים מהמסדרון וכששאלתי אותה מה היא עשתה, היא אמרה שהיא התחבקה עם חברה ואז ברחה לשירותים ועמדה שם עד שהרגישה שאפשר לצאת.
בצהריים כבר התבשרנו ששלומו של הילד טוב והוא בבית, ושהמורה הרגיעה את הילדים והכל בסדר. והבת שלי חזרה וסיפרה את הסיפור לכל מי שהסכים לשמוע, ואז בערב כשהלכה למיטה לא הצליחה להירדם.
כאבה לה הבטן. כאב לה הראש. שוב כאבה לה הבטן. אולי את רוצה לספר לי שוב את מה שקרה היום? הצעתי. לא, היא אמרה, אני לא צריכה לספר את זה יותר.
אז מה כן? שאלתי,
והבת שלי אמרה אני לא מפסיקה לחשוב על המורה שלי, איך היא רצה לכיתה, והפנים שלה היו אדומות, אני כל הזמן מרגישה בבטן שלי את הדאגה שלה.
אז הנחתי יד על הבטן של הבת שלי. ונזכרתי שלא מזמן כשהיו אזעקות וטילים, הבת שלי לא הצליחה להירדם כי היא דאגה לבן החייל של המורה שלה.
ונזכרתי איך באמצע השנה המורה ביקשה לקבוע איתי פגישה בנוכחות המנהלת והיועצת והכל בגלל שהן דאגו שהילדה לא מחייכת מספיק בבית הספר.
אז ישבתי לצדה בחושך והצעתי לה להקליט הודעה למורה, ובתגובה, המורה שלחה לה הודעה ואמרה לה שהלב שלה גדול ומתוק כמו שוקולד. והילדה שלי התפוצצה מצחוק מזה, וביקשה לשמוע שוב את ההקלטה ובפעם השלישית גם הסכימה לכבות את האור ונרדמה עם חיוך על הפנים.
ואני מספרת את זה כי זה היה רגע יופי שלא קשור בכלל לכל מיני דברים פחות נעימים ויפים שקורים מסביב. היופי הזה מילא את הלבבות שלנו. את החדר הקטן שלה. את הבית. את הלילה. והוא עדיין ממלא אותי עכשיו.
וזה משהו שמורות עושות. כורתות בריתות חיים בלתי נראות ואדירות כאלה, אני עד היום נושאת בתוכי כמה מורות כאלה. ומצד שני יש לי גם שתי בנות גדולות יותר בבית ואנחנו מכירות גם מורות שמאוד קשה לנו איתן ושלהן מאוד קשה איתנו. אבל הלילה, רגע לני שהשנה נגמרת, אני רואה את המורה עם לב השוקולד. ומחקתי את הטור המקורי שכתבתי להיום והחלטתי לכתוב מה עשתה המורה הזאת שלנו. ומה מורות עושות בכלל. ובשביל זה אני מביאה גם את השיר הזה של טיילור מאלי, מורה שהוא גם משורר של פואטרי סלאם:
כמה מורים עושים / טיילור מאלי
(או, אם שום דבר אחר לא מצליח אתה תמיד יכול ללכת ללמוד משפטים)
הוא אומר שהבעיה עם מורים היא
שמה ילד אמור ללמוד
ממישהו שהחליט שהאפשרות הכי טובה בחיים
היא להיות מורה?
הוא מזכיר לאורחים האחרים ליד השולחן שזו אמת
מה שאומרים על מורים:
מי שיכול, עושה. מי שלא, מלמד.
אני מחליט לנשוך את הלשון שלי במקום את שלו
ועומד בפיתוי להזכיר לאורחים האחרים
שזה נכון גם מה שאומרים על עורכי דין.
בגלל שאנחנו אוכלים, אחרי הכל, וזו חבורה מנומסת.
כלומר, אתה מורה, טיילור.
את האמת. כמה אתה עושה? והלוואי שהוא לא היה עושה זאת
(מבקש ממני לומר את האמת)
בגלל, שאתם מבינים, יש חוק בכיתה שלי
לגבי כנות ולגבי להכניס למישהו, כשמגיע לו:
אם אתה מבקש את זה, אני חייב לאפשר לך לקבל את זה.
אתה רוצה לדעת כמה אני עושה?
אני עושה שילדים יעבדו קשה מכפי שהם אי פעם דמיינו שיצליחו.
אני יכול לעשות שציון 79 ירגיש כמו מדליית כבוד מהקונגרס
וציון 90 ירגיש כמו סטירת לחי.
איך אתה מעז לבזבז את זמני
עם כל דבר שהוא פחות מהכי טוב שלך?
אני עושה שילדים יישבו בשיעור ארבעים דקות
בשקט מוחלט. לא, אתם לא יכולים לעבוד בקבוצות.
לא, אי אפשר לשאול שאלה עכשיו, אז להוריד ידיים.
למה אני לא מרשה לך לצאת לשירותים?
בגלל שאתה משועמם.
ואתה לא באמת צריך ללכת לשירותים, נכון?
אני עושה שהורים ירעדו מפחד כשאני מתקשר אליהם הביתה:
הי. כאן מר מאלי. אני מקווה שלא התקשרתי בזמן לא נוח,
רק רציתי לדבר איתך על משהו שהבן שלך אמר היום.
הוא אמר לבריון הכי גדול בכיתה,
"תעזוב את הילד הזה. גם אני עדיין בוכה לפעמים, אתה לא?"
וזה היה מעשה האומץ האצילי ביותר שראיתי בחיי.
אני עושה שהורים יראו את ילדיהם בזכות מי שהם
ובזכות מי שהם יכולים להיות.
אתה רוצה לדעת כמה אני עושה?
אני עושה שילדים יתהו,
אני עושה שישאלו שאלות,
אני עושה שיביעו ביקורת.
אני עושה שיתנצלו ושיתכוונו לכך.
אני עושה שיכתבו, יכתבו, יכתבו.
ואז אני עושה שיקראו.
אני עושה שיאייתו "יפהפה בהחלט", "יפהפה בהחלט", "יפהפה בהחלט"
שוב ושוב עד שלעולם לא יטעו באיות
של אף אחת משתי המלים הללו.
אני עושה שיראו את כל הדרך בחשבון
ושיסתירו אותה בטיוטה הסופית בהבעה.
אני עושה שיבינו שאם יש יש לכם את זה (מוח)
אז לכו אחרי זה (לב)
ושאם מישהו אי פעם ישפוט אתכם
לפי כמה שאתם עושים, תראו לו את זה (אצבע משולשת).
הנה, תן לי לפשט את זה עבורך, שתבין שמה שאני אומר הוא אמת:
מורים עושים חתיכת שינוי! עכשיו, מה לגביך?
אז אני מקדישה את הטור הזה למורה עדי שיש לה לב משוקולד,
ושתהיה לנו ולכל המורות והמורים שלנו שבת שלום,
מיה טבת דיין
כל הזכויות שמורות למיה טבת דיין @ 2024
