לא תמיד יש לבנותי ספרי לימוד ושיעורי בית, אבל הידע שלהן בכל זאת מתרחב

1.

בית המשפט בדלהי קבע השבוע שמעתה אסור לכלוא ציפורים בכלובים. הנימוק: גם ציפורים זכאיות לחופש תנועה. ״יש!!״ קראו הבנות שלי והניפו זרועות למעלה כשקראתי להן את הידיעה מהעיתון. וכך נזכרתי כמה הן מזדהות, לא רק עם ציפורים וחופש תנועה, אלא גם עם המקומות בהם אנחנו מתגוררים. הן היו גאות בהודו. בעוד שבועיים יהיו שם. כרגיל, לא כתיירות. הן יתגוררו בבית בלב שכונה הודית, יהיו רשומות לחוגים, יבקרו בחתונות, בבתים אחרים. אז למה אני מתפלאת שהן לוקחות ללב דברים שקורים במדינה? שחוקים להצלת ציפורים גורמים ללב שלהן לנתר בשמחה?

2.

בפעם האחרונה שהתגוררנו בהודו בתי הגדולה התעניינה בנשים: מה אומר הבינדי? סוגי הסארי השונים? הנזם הכפול או היחיד? הסברתי לה שנשים מסמנות על גופן אם הן רווקות, נשואות, אלמנות, ולאיזו קסטה הן משתייכות. "אבל למה?" היא שאלה ובתגובה ניהלנו שיחות ארוכות על היות אישה, על עצמאות, פמיניזם, ותרבויות בהן נשים נתפשות כרכוש. בגיל שבע הזכרנו את סימון דה בובואר. בסוף, כדי לאזן את התמונה, הלכנו לראות אלות במקדשים. דורגה הבלתי מנוצחת וסרסווטי שכל גבר עובד לפחות פעם בשנה. ״עדיף להיות אלה על פני אישה", בתי סיכמה אז בנימה נוגה ולי לא נותר אלא להסכים.

3.

אבל כשעברנו לקנדה היא כבר אמרה שעדיף להיות דב על פני בן אדם. גרנו על סף היער ובכל מקום היו שלטים שהתריעו מפני פגיעה בדובים. "גם לדובים יש שלטים נגד פגיעה באנשים?" היא ביררה. ואז קפצה למסקנה מלמעלה, המתבקשת.

4.

לפעמים אני צריכה להזכיר לעצמי שבית הספר של ילדותיי הוא העולם. הן משתתפות בהפגנות נגד צינורות גז באוקיאנוס השקט ועדות לזיהום נהרות בהודו. נחשפות לעוני מחפיר במזרח ולעושר מופלג בצפון אמריקה. הן שואלות שאלות על כסף, איך עושים אותו, כמה באמת אנחנו צריכים. לומדות על פירות יער בחורף הצפוני ועל פירות הדר בישראל, בקנדה בתי הבכורה מתעמלת בנבחרת אוניברסיטאית של התעמלות קרקע. בישראל היא רוקדת היפהופ. בהודו ריקודי בוליווד. האמצעית משתתפת בחוגי אמנות בקנדה ואילו בהודו לומדת ציור בקמח אורז על רצפה. הן נחשפות לניקיון וללכלוך. למנהיגים מיטיבים ולמנהיגים מושחתים. לא תמיד יש לנו ספרי לימוד ושיעורי בית אבל נדמה שהידע שלהן בכל זאת מתרחב. כלומר, הן שואלות אותי יותר ויותר שאלות שאין לי עליהן תשובה.

5.

אני מזכירה את זה לעצמי מול המחירים שהן משלמות על כל זה. כשהוצאנו אותן מבית ספרן המעולה בקנדה, התייסרתי מכך שהחינוך המיטיב הזה נמנע מהן. כשבתי נתלשה משגרת האימונים בנבחרת האשמתי את עצמי שבגללנו תיהרס לה את היכולת לשמור על התמדה. כשבנותיי נקשרות לחברות חדשות ואז נפרדות מהן אני נחרדת מכך שמתישהו פשוט יתייאשו מליצור אינטימיות. כשהאמצעית לא השתלבה בבית הספר בישראל וישבה בבית חודשים התכווצתי מהמחשבה שזה יגרום לה לטראומה. וכשהן שוב ושוב מוסרות את החפצים שלהן ואורזות שני תיקים קטנים לדרך, אני תוהה האם בכלל תהיה להן תשובה בבגרותן כשישאלו אותן את השאלה החשובה מכל "איפה הבית"?

6.

לפני חודשיים, באזכרה לאמי, פגשנו את אחת מחברותיה. היא התבוננה על המציבה, ואז עלינו, ואז שוב על המציבה. היא לא היתה מרוצה. "מה קרה?" שאלתי. "אני חושבת מה אמא שלך היתה אומרת", היא ענתה לי, "אם היתה רואה מה נהיה מכם". אני לא יודעת למה, אבל באותו רגע הייתי בטוחה שאמא שלי יודעת מה איתנו וגם מרוצה מאוד. באופן כללי היא תמיד חיתה בתחושה שאיך אפשר בכלל להיות לא מרוצה מילדים כאלה. אבל בדרך הביתה שקעתי במחשבות: מה באמת אמא שלי היתה אומרת?

7.

בסופה של הדרך הזאת לא הייתי חכמה יותר בעניין אמא שלי. אבל נזכרתי במשהו קטן שקרה ממש לא מזמן. זה היה כשדיברתי עם הילדות על השואה, על גזענות ועל גזעים של אנשים בעולם. כדוגמא הבאתי את החברות הקרובות שלהן: משפחתה של לילי הגיעה מפפואה, ולכן הם כהי עור, משפחתה של אלייה הגיעה מהפיליפינים והם מלוכסני עיניים, אניה נולדה בקנדה והיא בהירת שיער. "על מה את מדברת?" התפרצה בתי האמצעית לדברים ונראתה מוטרדת, "נראה לי שאת לא מכירה את החברות שלנו. הן כולן נראות אותו הדבר!"

וכך השיעור על גזעים נכשל. לעת עתה. הן לא ממש ירדו לסוף דעתי. אבל הן הרי יבינו, בקרוב מאוד. בינתיים הרשיתי לעצמי לרשום את זה לעצמנו כנקודת זכות.