להיות אמא ללא אמא

1.

שנתיים לפני שאמא שלי מתה, עמדנו ליד השיש במטבח של ביתה ואמרנו זו לזו שאין מה להפסיד. היא היתה כבר חולה אז, בשלב שבו המחלה ידועה ומתקדמת אבל שום דבר עדיין לא נראה בחוץ. באותו יום עזבתי את האוניברסיטה אחרי שלימדתי בה שתים עשרה שנים. זו היתה עזיבה בטריקת דלת. ראש החוג התקיף אותי מול קהל תלמידים ומרצים, ואני העזתי, מול אותו קהל, לענות. אמא שלי היתה אמורה לומר לי מה עשית, תתנצלי ואל תזרקי לפח את כל השנים שהשקעת. אבל היא כבר הבינה משהו על החיים האלה, אולי בגלל המחלה. היא אמרה, אני גאה שהשמעת את הקול שלך. שעמדת על שלך ולא התכופפת. אין בחיים האלה מה להפסיד.

2.

זה היה מהרגעים האלה שבהם היא מסרה לי את הצוואה הלא כתובה שלה. לא הבנתי את זה בזמן אמת, כמובן. אספתי את הרגעים האלו אחד אחד לאחר מותה. היא לא השאירה אחריה שום מכתב. נותרו רק רגעים. כמו זה שבו אמרנו שאין מה להפסיד בחיים האלה. עוד עמדנו דקות ארוכות ליד השיש ודיברנו על זה. מה זה אומר שאין מה להפסיד. הרי על פניו יש כל כך הרבה מה להפסיד. עבודות והישגים ואנשים וכספים. נכון, אמרה אמא שלי, אבל החיים יכולים להיגמר בשניה, ואם יש משהו שאסור להפסיד בהם זה את עצמך. ולהפסיד את עצמך לא שווה כלום. זה לפספס לגמרי את החיים שקיבלת.

3.

היו לה עוד רעיונות חיים שהולכים איתי גם עכשיו, שבע שנים אחרי שמתה. למשל, שצריך לעשות כל מאמץ שאפשר כדי לקחת את הדברים בקלות, לא לעשות עניין. אני זוכרת שחודשים ספורים לפני מותה נכנסתי לחדרה ומצאתי אותה רוקדת בשכיבה לצלילי גאנז אנד רוזס. וכשבגיל עשרים נשבר לי הלב ושקעתי לתהומות עמוקים של צער היא האכילה אותי מרק בכפיות קטנות, כפית אחר כפית, ואמרה לי תתחילי מהפעולות הקטנות. מלהתרומם. מלאכול. מלשטוף פנים. הפעולות הקטנות יצילו אותך מהתהום הגדולה. היא הטביעה בי את האופן שבו אני מקשיבה לאנשים. כותבת. מספרת סיפור. לימדה אותי לראות את האנושי בכל אחד.  לנהוג בזהירות בכיכרות. לפנות לליבם של זרים. לאהוב גבר. לכבד את הגוף שלי. אבל מעל הכל, איך לאהוב את הילדות שלי. באותה אהבה נטולת שאלות שבה היא אהבה אותי ואת אחיי.

4.

כבר שבע שנים שאני אמא ללא אמא. מבחינתי זה אומר שאני לוקחת את האחריות להיות גם סבתא של בנותי. זה אומר שבכל פעם שאני כועסת עליהן אני גם הסבתא שמפייסת אותן. בימי ההולדת שלהן אני קונה מתנות גם מסבתא. בימי ההולדת של סבתא אני לוקחת אותן, כפי שהיא נהגה, ליום כיף סביב הדברים שהיא אהבה לעשות. כשהקטנה נעתרת להתרחץ אחרי שלושה ימים אני מבשרת לה שסבתא גאה בה. כשהגדולה רוקדת בלט אני מזכירה לה שסבתא מוסרת לה ליישר את הגב. כשהאמצעית אומרת שהיא צריכה עוד חומרי אמנות, אני אומרת לה שסבתא אומרת שאין בעיה. כי סבתא הרי היתה רצה וקונה לה. אנחנו רצות בגשם וקונות לה הכל. מסבתא. פעם בשנה הן מקבלות נעל יקרה במיוחד, או שמלה, מהסוג שאני לא הייתי קונה להן בחיים, אבל סבתא לא עושה חשבון. לפעמים הן שואלות אותי, את עצובה שאמא שלך מתה? ואני אומרת להן שאני עצובה מאוד. אבל שלא יתבלבלו. זה שהיא מתה לא אומר שאין לי אמא. כי היתה לי אמא. כי אמא זה לא באמת דבר שנגמר. ולכן גם יש להן סבתא. פשוט כי היתה להן. גם סבתא זה לא דבר שנגמר.

5.

להיות אמא ללא אמא דורש ממך להכריע בעניינים כאלה. האם את רוצה סבתא קדושה בתמונה גדולה במרכז הסלון או סבתא נוכחת דרך פעולות החיים הקטנות? איך תתני קיום לצוואה הבלתי כתובה שלה, לכל מה שהיא לימדה אותך, אבל לא תחרפני בדרך את הילדות שלך? איך תוודאי שהן מרגישות חלק משושלת נשית גם אם הן לא מכירות אותה בגוף? האם מותר לך לבכות מולן, במקומות שבהם היית בוכה בכלל מולה, ברגעים בהם היית מתקשרת ואומרת לה אמא, את יכולה קצת להוריד את הילדות ממני? איך את הופכת להיות סבתא שלהן ברגעים האלה בדיוק, כשהגעת לקצה הכוח שלך? ואיך את לא מפילה עליהם את התייתמות, את הטיפול בך? ומה את עונה בכל פעם ששואלים אותך על המוות?

פעם בשנה, בסוף ינואר, אנחנו עולים לקבר של אמי על שפת הכנרת. במקום אבן שתלנו מעל הקבר שלה גינה. הנחנו גמדים שאהבה בין הפרחים. לפעמים חלק מהם נגנבים. פעם בשנה אנחנו מביאים קישוטים אחרים שסבתא אוהבת. פרחים נוספים לשתילה. הבת הבכורה שלי כבר יודעת לאפות את עוגת השוקולד של סבתא והיא מחלקת פרוסה לכל מי שמגיע. אנחנו אוכלים עוגת שוקולד מעל הקבר. לפעמים קוראים שירה. זה לא מקום של בכי. פעם, כשעמדנו שם, הבת שלי שאלה אותי, אם אני חושבת שגם סבתא באה לכאן כשאנחנו מגיעים. וואלה, אמרתי לה, שאלה טובה. אני באמת לא יודעת. אבל אז הסתובבנו והלכנו משם והיא אמרה לי, מה זה משנה, בעצם. העיקר שאנחנו יודעות שהיא מחכה לנו בבית כשנחזור.