*להכניס את האימהות למעגל | מיה טבת דיין | 6 דקות בשישי | 29.5.2026*
קיימתי השבוע מפגש במעגל עם אימהות שכולן בוגרות המרכז האקדמי שלם – כלומר, כולן משכילות מאוד וקרייריסטיות ואמנותיות, דעתניות ומצחיקות, וכמו כן לכולן נולדו ילדים. חלקן ילדו ממש לאחרונה. ולכן הזמינו אותי לדבר איתן על אימהות - גם על השליחות ועל האהבה, אבל גם על הדבר הזה שעד היום רובנו זזות באי נחת כשאומרים אותו – העבודה. עבודת האימהות.
.
ולכן כשדיברנו, לא שאלנו איך לאזן קריירה ואימהות – שאלה מטעה שהצליחה להוליך שולל דורות שלמים של אימהות. אלא שאלנו איך האימהות היא קריירה בפני עצמה, איך היא חלק משוק העבודה ואיך היא קשורה באופן ישיר לכסף. להרבה מאוד כסף. כי יש כלכלה מדויקת מאוד של עבודת האימהות, כלומר, אפשר לדבר על אימהות במספרים, ולדעתי זה אולי הדבר הדחוף ביותר לעשות כדי להיטיב עם כולנו – כלכלה פמיניסטית.
.
בכל אופן, מה שאני רוצה לספר זה, שבכל הזמן הזה, בין הבגדים היפים, והנעליים, ארוחת הערב המושקעת, וירושלים שברקע, היו איתנו גם שני תינוקות של שתיים מהמשתתפות. תינוקות חמודים ויונקים, שבזמן שהבופה שלנו הוגש על שולחנות ארוכים, הבופה שלהם היה האימהות שלהן. כלומר, הגוף של האימהות הללו.
.
וזה היה מושלם, כי כך יכולתי להדגים עליהן את מה שדיברתי עליו, והצבעתי בזמן אמת על שתי האימהות שכל העת, במקביל למפגש שלנו, עבדו גם עבור התינוקות האלו. אנחנו לא רגלות לומר "עבדו עבור תינוקות". אנחנו אומרות הניקו אותם, אנחנו אומרות החליפו להם חיתול, חיבקו אותם באהבת אין קץ והתמוגגו, ניקו את מה שנפלט, החליפו בגד, שיחקו ואז הרדימו אותם בניענועים קצביים בעמידה או בהליכה סביב החדר. התרגלנו לספר על אימהות בהמון פעלים, פרט לפועל אחד. אבל האמת היא, שבזכות העבודה שלהן בתינוקות כל השעות הללו, מישהו אחר היה פנוי להישאר בעבודה שלו במשרד. והמשרד תיפקד. ומכיוון שכך, החברה שלו תיפקדה. שירותים ניתנו, מיסים שולמו, המשק המשיך לנהוג כמנהגו.
.
שתי האימהות הללו לא הבחינו בכך כמובן.
הן לא הבחינו שבזמן שהן מטפלות בתינוקות שלהן, הן עובדות גם עבור המשק. הן פשוט עשו את העבודה שלהן מולנו, עד שהתינוקות שלהן נהיו חסרי שקט. ואחרי כמה נסיונות הרגעה שלא עלו יפה, ומבלי ששמנו לב, האימהות קיפלו את התינוקות, את התיקים, את משטח ההחתלה, משטח המשחק, התרוממו ונעלמו מטווח הראייה שלנו. ושקט השתרר. שקט שיש רק במעגלים של מבוגרים בלי ילדים, כמו במלונות בלי ילדים, או בהופעות בלי ילדים, או במשרדים.
.
לקח כמה דקות עד שהבחנתי בכך, וכשהסתובבתי מצאתי אותן - הן פרשו את משטח המשחק שלהן בפינת החדר, מחוץ למעגל הכיסאות שלנו והתמקמו שם על הרצפה.
.
והרגע הזה היה יותר מכל מה שיכולתי לדבר עליו באותו מפגש.
.
למרות שהן עשו את מה שכולנו עושות כאימהות כשהתינוקות שלנו מפריעים. ממלמלים, צועקים, בוכים, חסרי שקט. הן שמרו על השקט של החברה, לא להפריע לה עם תינוקות. זה כל כך מוכר. יהיו מי שיגידו שהן התנהגו כמו שצריך, בנימוס, בהתחשבות. שאין פה סיפור. ולכן אני מתעכבת על הרגע הזה.
.
כי הרגע הזה היה מבחינתי הסיפור כולו. הוא התרחש במפגש שבו ביקשנו לשים את עבודת האימהות במרכז, להתבונן בה בעיניים פקוחות. ואילו הן עשו ללא משים את התנועה ההפוכה, התנועה שכולנו עושות: כשאנחנו מתפנות ממרכז המעגל, מטפלות בשקט בתינוקות שלנו, אימהות בשקט, מרחיקות את התינוקות וכל סממן שלהם מהעבודה ה"בוגרת", ה"רצינית", של עולם העבודה והכסף.
.
ולכן כל מה שקרה עד אז לא היה משנה יותר. לא כמה שדיברתי, לא הפסקאות שקראתי מתוך "פמיניזם כפי שלימדתי את בנותיי", וגם לא הסטטיסטיקות והמספרים. מה שהיה משנה הוא שהזמנתי אותן לשוב למרכז המעגל. הן אמרו לא, לא. אני אמרתי כן, כן. הן עדיין היססו. לקח כמה דקות טובות עד שהן עשו את זה - חזרו והתיישבו שם על הרצפה. עדיין עם התינוקות, והתיקים, והחיתולים והרעשנים הקטנים. כל הכבודה הזאת. אבל הן היו באמצע, בתוך מעגל הכיסאות.
.
זה היה השיעור. בשביל זה התכנסנו שם, זו היתה השאלה, איך שמים את האימהות במרכז המעגל הזה, של המשק, והכלכלה, והחברה. וזו היתה התשובה: נכנסות לתוך המעגל למרות מה שלימדו אותנו. למרות שלימדו אותנו שלהיות עם תינוק זה לא מנומס או מתחשב בסיטואציות מסוימות. וכך הדירו את התינוקות ואת אימהותיהן מהמעגלים הללו.
.
ואז המנחה שלהן צילמה את זה. כי זה היה רגע שהיה צריך להנציח.
ומאותה סיבה אני כותבת על זה עכשיו. כי זה היה רגע שצריך היה להנציח.
.
עד שעוד אימהות ייכנסו למעגל. כלומר, עד שיתחילו לספור את האימהות כעבודה. כחלק מהמשק כולו, משוק העבודה ומהכלכלה שלו. עד שיהיה ברור לכולם שעבודת האימהות היא אבן יסוד בכלכלה שעליה נשען כל המשק.כל מה שאנחנו מכירים. המלחמה והשלום והפוליטיקה וכל חיינו בפועל.
.
שלושה ימים לאחר מכן הגעתי ללפקדה שביוון עם קבוצת נשים אחרת שהגיעה ללמוד איתי. כל שבוע כזה של ריטריט לימוד וכתיבה נראה שונה, אבל כולם מתחילים באותה דרך: אנחנו מביאות את תמונות הנשים שגידלו אותנו. אנחנו יושבות במעגל. אנחנו פורשות את הנשים הללו בתמונות שלהן – אימות וסבתות ודודות, שכנות וחמיות – בתוכנו. מחזירות אותן אל המקום שממנו לימדו את כולנו לצאת בנימוס ולשמור על שקט. וזה תמיד משמח ומרגש. וזה תמיד מרגיש כמו תיקון. וגם כמו סיפור חדש.
.
.
שתהיה לכולנו שבת שלום,
*מיה טבת דיין*
