למה לי פמיניזם עכשיו?

השבוע, בתוך הסערה של הפעולה הצבאית בג'נין, ההפגנות אל תוך הלילה והכותרות על המשך מירוץ החקיקה, עלתה בי השאלה הפנימית הקבועה שלי לגבי מקומן של נשים בכל הסיפור הזה, אבל מיד השתקתי את עצמי כי אוטומטית גם עלה בי המשפט שאומרים לך תמיד כשאת פמיניסטית: עכשיו זה לא הזמן! הכל דחוף כל כך, הרה גורל, מה את רוצה עכשיו עם נשים? חכי שקצת יירגע.

 

את המשפט הזה אמרו לנשים מאז קום המדינה, ובסדרת הדוקו הנהדרת "הנבחרות" רואים ממש איך נשים בשנת 48' מתבקשות להדיר את רגליהן מפוליטיקה בארץ ישראל, עד שיירגע המצב. אבל זה לא סיפור ישראלי בלבד  - כל מי שמנסה לקדם דיבור פמיניסטי, בכל מקום בעולם, שומעת תמיד שענייני הנשים האלו יכולים לחכות קצת – לא?

 

ותחשבו רגע על הביטוי הזה, "ענייני נשים" - כמה הוא מקטין. יד ביד איתו הולכים ביטויים כמו "ספרות נשים", "שיחת נשים", "ערב נשים", "שירת נשים", "קולנוע נשי" – המון דברים שנשים אוהבות לעשות בינן לבינן, ושאם אינך אישה תמיד נדמה שעדיף לתפוס מהם מרחק.

 

אבל השבוע הרגשתי בדיוק את ההיפך: שאנחנו בענייני גברים. בשיחת גברים. ובמצב גברי לגמרי. והעזתי ושאלתי את עצמי: איפה הנשים בסיפור הזה?

 

האם יש נשים בין מקבלי ההחלטה לגבי הפעולה בג'נין? האם יש נשים בכוח הלוחם? האם יש נשים בין מובילי מירוץ החקיקה בכנסת? האם יש נשים בראש הפוליטיקה, הצבא, שירותי הביטחון? ומכיוון שהתשובה לכל השאלות הללו היתה "לא" תהיתי למה אנחנו לא מכנים את האירועים האלה "מלחמת גברים", או "חקיקה גברית", ממש באותה לשון של "ענייני נשים".

 

כמו בכל תחום, הגברי נחשב למצב האנושי הנייטרלי. ולכן אנחנו נאמר, למשל, שהמצב הכלכלי קשה, בשעה  שמרבית הכסף העולמי, העושר, החברות הגדולות ועמדות הכלכלה הבכירות מצויות עדיין בידי גברים. אבל האם נגיד ש"הכלכלה הגברית" במצב קשה? "האינפלציה הגברית" עולה? לא. וכשאנחנו מדברים על מלחמה בין שתי מדינות, ובהינתן העובדה שבכל העולם יש פחות מ-16 נשים בדרגות אלוף בצבא – האם נדווח בחדשות על "מלחמת גברים"? או נקרא לה "ענייני גברים"?

 

ועדיין, בכל מה שקשור למצבם של נערים וגברים בעולם, מתפרסמים לאחרונה לא מעט מחקרים וכולם מראים שמגיל הגן בנים משתרכים אחרי בנות בציונים, בהישגים, במילגות. בנים סובלים מהדחקה רגשית מתמשכת, שאליה הם מוסללים מגיל ינקות. הם אמנם ישתלבו יותר בקלות בשוק העבודה וירוויחו יותר כסף, אבל הם גם מקפחים את חייהם במלחמות ובקרבות במאות אחוזים יותר מנשים, ומקרי ההתאבדות בקרב גברים ביחס לנשים הם פי שלושה.

 

אז האם אפשר לומר ש"המצב", שהוא בעצם "המצב הגברי", לא ממש עושה חסד גם עם גברים?

 

ואיך סיפור שיהיה משותף לגברים ולנשים ייראה? אין לנו מושג, כי מעולם לא ניסינו! וקשה לשפוט לפי מעט הנשים שמתברגות לעמדות גבוהות בעולם – פשוט כי הן לא שם לעשות שינוי, הן התברגו לתוך סיפור לא שלהן. כלומר, הן תופסות עמדות בכלכלה ובפוליטיקה שמלכתחילה עוצבו עבור מחזור חייהם של גברים, לאופן ההתנהלות שלהם, לסדר העדיפויות שלהם, ולכך שיש להם אישה בבית.

 

אבל פה ושם אנחנו זוכים בהצצה לאיך נראה סיפור יותר נשי: למשל בית ההשקעות היחידי שבמשבר של 2008 לא קרס ואף יצא עם רווח היה בית השקעות איסלנדי בניהול נשי לחלוטין. בנקים בכל העולם מדווחים שנשים מחזירות הלוואות במלואן ובמועדן, בשיעור של 98 אחוזים, בשעה שאצל גברים מדובר על שישים ומשהו אחוזים. עוד יודעים לספר שנשים נוטות להשקיע בתחומים שיניבו רווחה למשפחה ולקהילה שלהן. וזה רק בכלכלה. במדינות הספורות שבראשן עומדת אישה כראש ממשלה, אנחנו רואים מדיניות רווחה שוויונית ותכניות של הוגנות מגדרית. הבעיה היא, שאם אני לא טועה, יש כיום רק 14 כאלו.

 

מה נגלה כשננסה לשלב את הסיפור הנשי בסיפור הקיים? כשכמו בטבע, ננהל את העולם במשותף גברים ונשים?

 

אז בפעם הבאה שמישהו אומר לכן שאין זמן עכשיו לפמיניזם שלכן, כי המצב דוחק. תזכירו לו ש"אין זמן"  בסיפור הגברי, אבל בסיפור הנשי הזמן הוא עכשיו. ספרו לו שגם גברים וגם נשים משלמים מחיר יקר על כך שהסיפור מסופר על ידי מגדר אחד. ותשאלו אותו אם יצא לו לדמיין איך ייראה סיפור שקול יותר? איך תיראה מפת הכסף? איך תיראה מפת ההרוגים? איך ולטובת מי יתקבלו החלטות? מה יהיה מעמדן של אימהות? כמה רווחה תחזור אלינו מהמיסים שלנו?

 

על זה אני מדברת כשאני שוב ושוב מציעה שנתחיל לספר סיפור חדש.

 

ושתהיה לכולנו שבת שלום.

 

מיה טבת דיין