מחלקת ילדים בבי"ח התגלתה כמקום של חסד וטוב

1.

את כל השבוע שעבר בילינו בבית חולים דנה לילדים. הגענו עם דלקת אזניים רגילה שהתעקשה לא לעבור ומצאנו את עצמנו עם בית חולים שעומד על הרגליים בשבת, מומחים שהוקפצו מהבית בלילה, והדלת האפורה, האטומה, של חדר הניתוח מוגפת מאחורינו. מה כבר אפשר להגיד על להשאיר את הילדה שלך על מיטת חדר ניתוח? על כמה נורא לראות אותה רדומה, מחוברת לחוטים. פחד אלוהים. שלא תדעו. פחד שעושה לך להתמוטט על הרצפה מעבר לקיר ולא לראות כלום מבעד לבכי של עצמך, כלום, הכל שחור. עד שזרועות שאת לא מכירה מחבקות אותך במשך כמעט שעה. רק אחרי שהכל נגמר, והילדה כבר מתעוררת בזרועות שלך, את נזכרת להרים ראש, למצוא אותן. איך קוראים לך? ראניה.

2.

זו היתה ההתחלה. התחלה של מה? כביכול התחלה של אישפוז. כזה שמיד אמרו לנו לגביו, קחו נשימה ארוכה. כזה שמיד הכניס אותנו לדיכאון. כי רק הגענו לארץ. כי רק התחלנו להסתדר פה, לבנות סדר יום. וכי כולנו יודעים מה זה בית חולים. זה דיכאון. רק שבדיעבד זו היתה התחלה של משהו לגמרי אחר. המקום הזה לא הרגיש כמו בית חולים. ואולי בגלל שעדייין פועמת בנו רוח הנדודים, ובגלל ששוב מצאנו את עצמנו עם שני ילקוטים בחדר זר, ובגלל כמויות החסד והחמלה שהופנו כלפינו מרגע שהגענו קרועי עיניים למחלקה, קצת הצלחנו לשכוח שאנחנו באישפוז. במקום, הרגשנו שהגענו לעוד יעד במסע שלנו. שגילינו מקום.

3.

אני אספר לכם סיפור מהמקום הזה. בבוקר הראשון שלנו שם ניגשה אלינו ד"ר מיטל. הבת שלי פחדה לפתוח את הפה, מחדת ממקלות שרופאים דוחפים לגרון. אבל ד"ר מיטל הוציאה מכיס החלוק שלה פנס קטן בצורת צב ונתנה אותו לבת שלי. היא הסירה מעליה את הסטטוסקופ ואת המכשיר לבדיקת אזניים ונתנה לה גם אותם. היא הציעה לה לבדוק את הצב. כשהתברר שהצב בריא, ד"ר מיטל הציעה שהבת שלי תבדוק אותי. ולבסוף הציעה שתבדוק את עצמה. זה כבר היה מסובך אז הבת שלי נעזרה בד"ר מיטל… שמיד בדקה אותה בלי שום בעיה. לבסוף ביקשה שהבת שלי תתן לצב שם. היא בחרה ב"שוקולד". כמה יפה היה הרגע הזה. אלא שלמחרת נהיה יפה יותר. ד"ר מיטל שבה בבוקר. כמה ילדים מאושפזים במחלקה? עם כמה מהם ישבה ובדקה צבים? כמה שמות קיבל הצב שלה מהילדים ביממה האחרונה? שישים? מאה? "שנבדוק שוב את שוקולד?" היא שאלה את הבת שלי. כאילו רק היא קיימת בעולם.

זה רגע קטן, שקרה על מיטה קטנה, בחדר משותף בבית חולים, וזה היה כל כך גדול. כי כמה את מייחלת, בתור אמא, שאנשים יראו את הבת שלך. שיראו אותה כמוך, בתשומת לב, בעין חומלת. וכמה מעט מהמבט הזה היא באמת פוגשת. אז זהו, שבמקום הזה הסיפור אחר. אחרי ד"ר מיטל הגיעה צביה. התפקיד שלה היה לשחק עם הבת שלי. מסתבר שבמחלקה יש כיתה! עם שיעורים, עשרות ספרים ופאזלים, קנבסים עם מכחולים, אפילו סרט. "תרצי לבוא לסרט?" צביה שאלה והבת שלי הצביעה על האינפוזיה. "אה, יהיה כיף שגם העמוד יבוא איתנו!", צביה קבעה, והבת שלי חייכה לראשונה מאז הניתוח. כיף ללכת עם עמוד לסרט. כיף לצייר מהבוקר, כיף שכל יום מגיע מישהו לשחק איתך לשעה על המיטה.

5.

ככה נראו הימים שלנו השבוע במחלקת ילדים בדנה. הרופאים נכנסו תמיד בצעד איטי. הם יודעים כמה ילדים מפחדים. כמה הם מתכווצים באימה. הם ביקשו מהבת שלי רשות לגעת. תמיד ניסו להמעיט בבדיקות. מדי בוקר הבת שלי צעדה לכיתה. מילאה חוברות, חיברה מגנטים, למדה חשבון. האחיות היו זהירות איתה כמו עם בובת חרסינה. הן הצחיקו אותה. ליטפו אותה. הן הכירו את סבא, את הגננת, את כל מי שהגיע לביקור. הן שאלו למה בכתה בלילה. על מה חלמה. המנקות לימדו אותה איך מנקים. האישה שחילקה את האוכל עמלה קשה ממש לשכנע אותה לטעום כל מיני מאכלים. ואז מחאה לה כפיים על כל ביס קטן. לפעמים יצאתי למסדרון. בכל פעם מחדש הופתעתי לגלות שיש עוד המון ילדים. חדרים. עמודי אינפוזיה. לכי תביני איך דווקא במקום כזה, עם כל כך הרבה בעיות דחופות, פחדים, כאבים, מצליחים לגרום לילדה שלך להרגיש שהיא מרכז העולם?

6.

ביום הראשון לאשפוז שלנו הגיעו שניים למחלקה וחילקו סופגניות. ביום השני – הגיעו אחרים וחילקו חוברות וצבעים, ביום השלישי הגיעו אמא ובת עם ארגזי הפתעות, זה נמשך עד היום האחרון. בכל פעם הבת שלי הרגישה שהיא בכלל בחגיגה מלאת פניות מפתיעות. ביום האחרון נכנסו לחדר כעשרים גברים ונשים מחופשים לבובות ענק, דוחפים עגלות עמוסות שקיות מתנה. מי אתם? שאלתי. מסתבר שהגיעו מאום אל פאחם. הבת שלי כבר היתה מנותקת מהאינפוזיה ורצה להתחבק עם בובת דורה ענקית שבתוכה אישה בחיג'אב. המטרה של האירגון הזה: לאחות את הקרעים בחברה הישראלית. בשלב הזה כבר עמדנו ובכינו.

7.

יש מקומות של חסד ושל טוב. גילינו אחד מהם דווקא במחלקה בבית חולים, דווקא כשמערכת הבריאות קורסת, כשהיית מצפה למצוא רופאים אפוסי כוחות. אני לא יודעת מי אחראי על הנס הזה. מנהל בית החולים? מנהלת המחלקה? הרופאים? האחיות? המנקות? ואולי כולם? מה שבוח שכולם שם לימדו אותי משהו על המבט. על זה שרואים אותך. את הילדה שלך. רואים באמת. ככה אני רוצה לזכור להתנהג כאמה. ובכלל, בין בני אדם. השבוע הבנתי שלפחות כמו תרופות, גם המבט הזה מרפא.