*מסע הנשמות במונית בלילה | מיה טבת דיין | 6 דקות בשישי |4.7.2025*
תשמעו סיפור. רגע לפני המלחמה הוזמנתי לארוחת ערב בירושלים. כשנכנסתי למונית הנהגת שישבה ליד ההגה הציעה, אולי תשבי לידי? ועברתי למושב הקדמי. יש מעט כל כך נהגות מונית, ומעט כל כך הזדמנויות לעלות על מונית עם נהגת, שכל הדרך לירושלים שאלתי אותה על החיים שלה, איך היא הגיעה למונית בכלל, ואיך זה להיות נהגת.
.
רק לקראת סוף הנסיעה, כשניווטנו ברחובות ירושלים, סיפרה שלא מזמן חזרה מכמה שבועות בהודו. היא לא אמרה את זה בגוף ראשון, היא אמרה "חזרנו" מהודו. בשלב הזה של הדרך כבר ידעתי שהיא גרושה, שמעתי על דייטים שלה, ידעתי שהיא אמא לילדים, שאלתי בסקרנות, אז מי לקח אותך להודו? והיא הצביעה על תמונה שהתנדנדה תלויה מהמראה הקדמית ואמרה: הוא. הבן שלי.
.
בתמונה היה מצולם נער יפה וחייכן יושב בישיבה מזרחית. טיול של אמא ובן! אמרתי לעצמי בחיוך. אבל בן כמה הוא, שכבר לקח אותך להודו? מחר יש לו יום הולדת, היא אמרה, הוא היה צריך להיות בן 22.
.
וככה למדתי שהנהגת שלי לאותו ערב היא גם אמא שכולה. לא מהסוג של אימהות המלחמה השכולות שמספרן הולך ורב מיום ליום, אלא מהסוג האחר של שכול, כזה שמתרחש גם בימי שלום, כזה שהתרחש לפני חמש שנים, כשאיבדה את הבן שלה ממחלה. אז איך הוא לקח אותך להודו? שאלתי. פתאום הצטערתי שבזבזתי נסיעה שלמה על שאלות אחרות. והנהגת הסבירה שנסעה להודו עם קבוצה של אימהות שכולות כמוה.
.
את מבינה, היא אמרה, אני לא צריכה להסביר להן שום דבר. הן מבינות כשאני בוכה. הן מבינות כשאני שמחה. הן מבינות את האשמה, החרטה, הקריעה. הן פשוט מבינות אותי בלי מילים.
.
הבנתי. בטח שהבנתי. עד היום כשאני פוגשת אמא ללא אמא אני מרגישה שהיא מבינה אותי יותר טוב מכל אחת אחרת. להתייתמות יש שפה פנימית. לכל אובדן יש שפה פנימית. והנהגת שעליתי למונית שלה ושישבתי לידה כל הדרך מתל אביב לירושלים דיברה את השפה הזאת.
.
וכך קרה שבדרך חזרה, על הכביש מירושלים לתל אביב, כשהלילה כבר היה מאוחר, הנחנו את הסמול טוק מאחורינו ודיברנו על נשמות. הספר "מכתבים מהעולם הבא" היה מונח על המושב האחורי שלה, ואני סיפרתי לה על הספר "מסע הנשמות", על אלפי טיפולי ההיפנוזה שמתועדים בו, ושממנו למדתי שעוד לפני הלידה אנחנו בוחרים איך ומתי נמות, וגם מי ימות לנו ומתי. כמה המחשבה הזאת הצילה אותי בראשית האבל שלי.
.
סיפרתי לה שאצלנו בבית לא נותנים למתים למות כל כך בשקט. אמא שלי, הסבתות שלי, אורית חברתי, כולן נוכחות איתנו בזמן הווה, אפילו ללא גוף. אני יכולה לומר לילדות שסבתא נחרדת מזה שהן לא התרחצו יומיים, ומאידך לומר להן שמשהו שבחרו בחנות יקר מדי, אבל הנה, סבתא אומרת שהיא קונה לך את זה. אנחנו צוחקים עם המתות שלנו, מוחאים להן כפיים, מצרפים אותן לכל מיני תכניות. הן זמינות 24/7 והן לא עטופות ביגון ובעצב, אלא, ככל האפשר הן מלאות חיים ממש כפי שהיו כשהיו חיות.
.
הנהגת אמרה שכמוני, גם היא מרגישה לפעמים ששום דבר מהותי לא נמצא בקבר. ובכל זאת מחר היא תלך לשם, תעלה לקבר של הבן שלה. לבד, כי זו לא אזכרה, זו יום הולדת. עם זר פרחים ועם בלון. כי איך תחגגי יום הולדת לילד שלך בלי בלון.
.
בשלב הזה כבר הגענו לתל אביב. השעה היתה כמה דקות אחרי חצות. התאריך התחלף כבר. הסתובבתי לרגע למושב האחורי וראיתי שהוא מלא, מעבר למה שמותר בחוק. ישב שם הבן שלה, וישבה אמא שלי, וישבה אורית, שממש ביום שבו פרצה המלחמה עם אירן חל יום השנה החמישי למותה, ישבו שם סבתות וסבים, כל מי שאיבדנו חצו איתנו את הלילה באוטו הזה, שקטים ושקופים, חגורים במושב האחורי ללא גוף.
.
לפעמים, כשאני על הבמה, אני אוהבת להתבונן בקהל שיושב מולי ולדמיין כמה אנחנו שם באמת. כמה אנשים שקופים כל אחד מאיתנו הביא איתו, מסביבנו, לצידנו, בתוכנו. ולפעמים כשאני חושבת ככה, אני רואה ממש איך האולם מלא עד אפס מקום, גם ברווחים שבין הכיסאות וגם צמוד לקיר.
.
כשעצרנו ליד הבית שלי נתתי לה נשיקה על הלחי ואיחלתי יום הולדת שמח, ושהיום הזה יעבור עליה איכשהו בקלות. והיא נסעה. גולשת בכביש אל תוך היממה הזאת שרק החלה, יממה ארוכה מנשוא, התמונה ההיא מתנדנדת מעל המראה הקדמית של המונית שלה.
.
עברו עלינו ימים כל כך קיצוניים מאז, במסע שלנו פה על פני האדמה, ואני נשארתי עם הסיפור הזה, ועם המתים שנשארים איתנו, מורגשים במיוחד ברגעי הפחד, מלווים את הנשמות של כולנו במסען. ומכיוון שאני משתדלת לקרוא פה משבוע לשבוע את "היהודייה הנודדת", ספרי החדש, אסיים הפעם עם השיר הזה, שכתבתי באחד מימי ההולדת של אמי, 12 שנים לאחר מותה.
.
.
כֵּיוָן שֶׁהִיא נֵר עַכְשָׁו אֲנִי מַנִּיחָה אוֹתָהּ עַל הַשַּׁיִשׁ
בַּמִּטְבָּח, בֵּין הַקְּעָרָה עִם פֵּרוּרֵי הַלֶּחֶם לַצַּלַּחַת
עִם הַנְּיָר הַסּוֹפֵג, אִמָּא שֶׁלִּי מְרֻצָּה:
סוֹפְסוֹף אֲנִי מוֹסִיפָה חַרְדָּל לַבְּלִילָה שֶׁל הַבֵּיצִים,
לָמָּה לָקַח לָךְ עֶשֶׂר שָׁנִים לַעֲשׂוֹת מָה שֶׁאֲנִי אוֹמֶרֶת?
קָשֶׁה לִי, אִמָּא
אֲנִי אוֹמֶרֶת לָהּ,
הַמַּתְכּוֹנִים שֶׁלָּךְ טְעִימִים, אֲבָל
הַזִּכְרוֹנוֹת הוֹרְגִים אוֹתִי,
תִּרְאִי אֵיךְ שַׁעֲוַת הַנֵּר יְרֻקָּה
כְּמוֹ הָעֵינַיִם שֶׁלָּךְ, שֶׁהָיוּ לָךְ,
שֶׁאוּלַי יֵּשׁ לָךְ עֲדַיִן? אֲנִי לֹא
נֵר, אִמָּא שֶׁלִּי עוֹנָה, וְאַתְּ
מִתְעַסֶּקֶת בְּיוֹתֵר מִדַּי טְקָסִים לֹא צָרִיךְ
לְהַגְזִים. אֲנִי מֵישִׁירָה מַבָּט
אֶל הָאֵשׁ שֶׁלָּהּ, שֶׁדּוֹלֶקֶת כְּבָר 36 שָׁעוֹת, הִיא
צוֹדֶקֶת, לֹּא צָרִיךְ לְהַגְזִים,
אֲבָל מָה אֲנִי אֲמוּרָה לַעֲשׂוֹת?
בַּלַּיְלָה הַיַּלְדָּה הַקְּטַנָּה שֶׁלִּי הִתְעוֹרְרָה בְּבֶהָלָה –
אִמָּא שֶׁלִּי רִצְּדָה עַל הַתִּקְרָה
וְעַל הַקִּירוֹת, וּמִכָּל חַדְרֵי הַשֵּׁנָה בַּבַּיִת
אֶפְשָׁר הָיָה לָחוּשׁ אֶת זֶה, בַּחַיִּים
לֹא רָאִינוּ לֶהָבָה מִשְׁתּוֹלֶלֶת כָּכָה,
חִבַּקְתִּי אֶת הַיַּלְדָּה וְאָמַרְתִּי לָהּ, סָבְתָא
מֵעוֹלָם לֹא יָשְׁבָה בְּשֶׁקֶט.
עַכְשָׁו אִמָּא שֶׁלִּי אוֹמֶרֶת לִי
מַייקִי, אִם סִיַּמְנוּ עִם הַשְּׁנִיצֵלִים
תַּעֲבִירִי אוֹתִי אֶל הַשֻּׁלְחָן,
תָּכִינִי חָלָב חַם עִם דְּבַשׁ לַגָּרוֹן שֶׁלָּךְ,
וְתִשְׁמְרִי עַל הַקּוֹל. הִיא צוֹדֶקֶת. הִתְחַלְתִּי
לְאַבֵּד אֶת הַקּוֹל. אֲנִי לוֹחֶשֶׁת לָהּ
שהַבּוּדְהָה הִדְלִיק נֵר
בְּעֶזְרַת נֵר אַחֵר, וְשָׁאַל –
הַאִם הַלֶּהָבָה הַחֲדָשָׁה זֵהָה לַלֶּהָבָה הַיְּשָׁנָה?
אוֹ שׁוֹנָה מִמֶּנָּה לְגַמְרֵי?
זֶה מְאוֹד יָפֶה, אִמָּא שֶׁלִּי אוֹמֶרֶת,
אֲבָל אַתְּ שׁוּב חוֹשֶׁבֶת יוֹתֵר מִדַּי,
עַכְשָׁו תִּשְׁתִּי אֶת הֶחָלָב הַחַם
תָּנוּחִי קְצָת, וּתְנַסִּי לֹא לָקַחַת לַלֵּב
כְּשֶׁאֲנִי אֶכְבֶּה.
.
.
הטור הזה מוקדש לעילוי נשמתו של שקד שלקח את אמו להודו, ושל כל הנשמות האהובות שלנו,
ושתהיה לכולנו שבת שלום ושקט,
.
מיה טבת דיין
