על אהבה ומלחמה

לפני יומיים חל יום האהבה, וכשהתעוררתי בבוקר קפצו על מסך הטלפון שלי הודעות על זרים, שוקולדים, מבצעי ספא, מלונות רומנטיים ועיסויים זוגיים, וביניהן הבהבו גם כותרות על הפצצות, טילים, חיסולים, וכל שאר החדשות שהצטברו בלילה בקבוצות הוואטסאפ והטלגרם שאני עוקבת אחריהן.

וואו, אמרתי לעצמי, יום האהבה במלחמה זה כבר משהו אחר. אבל לא ידעתי לומר מה זה בדיוק.

 

נזכרתי ששאלתי את סבתא רבקה שלי פעם, סבתא, כשפגשת את סבא התאהבת בו? והיא נפנפה לעברי בכף היד שלה בביטול ואמרה, התאהבת! אלה מילים שלכם היום, הצעירים. אנחנו היינו צריכים להתחתן. היא אמרה את זה כי הנישואים שלהם היו פיקטיביים, הם התחתנו על גבול רוסיה פולין בשידוך של התנועה הציונית כדי שתהיה לה אשרה לחצות ממדינה למדינה, ולהמשיך לברוח.

 

הם לא היו היחידים בסיפור הזה. מאות ואולי אלפי יהודים מצד אחד של הגבול חילצו באופן הזה מאות ואלפי יהודים אחרים מן העבר השני: התחתנו, הנפיקו אשרות, חצו את הגבול, ואז התגרשו והמשיכו כל אחד בנתיב הבריחה שלו.

 

אבל אצל סבא וסבתא שלי זה לא עבד. כלומר, זה עבד יותר מדי: הם החליטו לא להתגרש. הוא איבד את כל משפחתו והיא אמרה שריחמה עליו ושלא יכלה להשאיר אותו לבד לגורלו. אולי זו היתה הסיבה. ואולי זה היה כי הוא היה חתיך הורס. היא גם תמיד סיפרה שיופי לא היה התכונה החזקה שלה וידענו שהוא התאהב בחכמה המופלגת באמת שהיתה לה. אז תשלימו לבד את הפאזל.

 

מה שכן, איכשהו, על רקע גבולות אירופה הנסגרים, ההתייתמות האיומה, השוטרים והחיילים והמחנות והפחד, סבא וסבתא שלי מצאו חן זה בעיני זו. הם הרגישו שיש ביניהם משהו מעבר לאשרה וחציית גבול. הם החליטו להישאר לחיות ביחד.

 

אהבה ומלחמה.

 

מן הצד המשפחתי השני שלי, אגב, היו לי סבא וסבתא סוערים מאוד, שעד יומם האחרון הקיפו את העולם בטיולים שלהם ורבו, יצאו למסיבות עם חברים ורבו, חרשו את הארץ בפורד פיאסטה הקטנה שלהם ורבו. גם זו היתה אהבה ומלחמה, מסוג אחר לגמרי, ולמרות שהם בטח היו מתווכחים איתי גם על זה.

 

בכל אופן, בבוקרו של יום האהבה השבוע, התבוננתי לאחור והבנתי שאני תוצר של השילוב הבלתי אפשרי הזה: אהבה ומלחמה. וזו היתה הבנה משונה מאוד, כי מאז ומעולם חשבתי על מלחמה כאיזו הפרעה אנושית, איומה, טרגית, הפגנת כוח וטריטוריה שלא קשורה אלי בשום צורה, שאני מתנגדת לה, שהיא לא הדרך. ואילו על אהבה אהבתי לחשוב, ובכן, את כל מה שמספרים לנו בסרטים הוליוודיים ובספרים, שהיא יפה וטהורה, שהיא האופן שבו אני רוצה להעביר את חיי, לפעול, ובעיקר אהבתי לספר לעצמי את סיפורי האהבה של הדורות מעליי ללא הרקע שעליו הם התרחשו.

 

אבל השבוע מצאתי את עצמי שואלת האם הייתי נולדת ללא המלחמה? ללא המלחמה העולמית הגדולה? וללא המלחמות הזוגיות הקטנות? האם האהבות של הדורות מעליי היו מתעוררות בכלל ללא כל הדברים האיומים והנוראיים שהתרחשו ברקע?

 

אהבה ומלחמה.

 

מסתבר שנולדתי מהשידוך של שתיהן. אני וכל מי שאני מכירה. אני וכל מה שאני מכירה. אולי היה פה עולם טוב יותר בלי המלחמה, אבל אני ככל הנראה לא הייתי חלק ממנו. בעצם, כדי שאני אהיה, אנשים רבים נדחפו להילחם להיות נרדפים ולהימלט על נפשם, ואנשים רבים בחרו לאהוב למרות הכל. ולפעמים אלו היו אותם האנשים ממש.

 

אולי זה קשור לכך שככה זה פה, על הכדור הזה, כדי להוליד דבר מה יש צורך בחיבורים קיצוניים. חיבור של זכרי ונקבי משני קצוות שונים כדי להוליד תינוק. ברקים ורעמים כדי להוריד גשם. חשיכה מוחלטת כדי להבחין באור הירח. יש סיכוי שכל הכוכב הזה, על כל האהבה שבו, נוצר בכלל ממפץ גדול.

 

ואולי, כמו שאמר יהודה עמיחי, "אדם בחייו אין לו זמן שיהיה לו / זמן לכל."  ובהמשך השיר היפה הזה הוא אומר:

"אדם צריך לשנוא ולאהוב בבת אחת,
באותן עיניים לבכות ובאותן עיניים לצחוק
באותן ידיים לזרוק אבנים
ובאותן ידיים לאסוף אותן,
לעשות אהבה במלחמה ומלחמה באהבה.

ולשנוא ולסלוח ולזכור ולשכוח
ולסדר ולבלבל ולאכול ולעכל
את מה שהיסטוריה ארוכה
עושה בשנים רבות מאוד".

 

השבוע המלחמה והאהבה נדחסו יחד ליום אחד. ועם כל מה שחשבתי ושהבנתי ושפקחתי אליו עיניים, עדיין מצאתי את עצמי מתפללת שרק נאהב, שרק נחזק את האהבה בינינו. אולי אם יש שבוע שמותר בו להיות תמימה ומאמינה, אולי זה השבוע הזה.

שתהיה לכולנו שבת שלום,

 

 

מיה טבת דיין