העולם נברא בכיתה ב'

בכיתה ב' של בתי הקטנה קיבלו השבוע ספר תורה. היה טקס באולם ההתעמלות. כולם באו בחולצות לבנות. אחר כך כל ילד וילדה הצטלמו עם המחנכת ועם המנהלת ועם הספר בידיהם הקטנות. וכבר למחרת התיישבו בכיתה עם הספר החדש ופתחו בפרק א' של בראשית. וכך, בלב תל אביב, ובלב מלחמה, בשנת 2024, במזג אוויר שהיה גשום מהרגיל, כשברקע המשאיות המצפצפות של כל הבניינים החדשים הנבנים, העולם נברא שוב מבראשית.

 

לא תאמיני מה היה שם, הבת שלי חזרה נסערת מבית הספר, כאילו חשפו בפניה פיסת רכילות חמה: אדם וחוה, העירום, העץ, האהבה. שמעת פעם את הסיפור המטורף הזה, אמא?

 

נזכרתי בפרשנות אחת שקראתי פעם לסיפור בראשית, ושהיתה יפה בעיני מכל הפרשנויות האחרות ששמעתי על הסיפור הזה עד אז. וגם מאז. לפי הפרשנות הזאת, אדם וחוה אמנם חטאו וגורשו מגן עדן, אבל כל זה לא קרה בניגוד לרצונם. ההיפך, זה קרה מרצונם.

 

ולמה מרצונם? כי אדם וחוה מצאו את עצמם במקום מושלם להחריד. טבע יפה כמו גלויה. אישה שהיא חלק ממך, צלע מצלעך. גבר שיחד איתו את שלמה. שום בעיות של מה ללבוש בבוקר. עולם ללא בגדים וללא כיסוי. שפע ללא צורך בעבודה. אוכל מכל הבא ליד, עולם שהוא בופה שאינו נגמר. מה עוד צריך? לפי אותו פרשן, מה שצריך זה פשוט חיים קצת פחות מושלמים. משהו לקום בשבילו בבוקר. תחושת ייעוד ותכלית.

 

וכשהעולם כל כך מושלם, איזה תפקיד יש לך בו בעצם?

 

 

אדם וחוה לא יכלו יתר עם חיי הספא האלו. ועוד במקום שבו לא היה לחיים האלו סוף. כלומר, חיי ספא נטולי תכלית – לנצח!

 

ולפיכך, טען אותו פרשן, הם התנהגו כמו שני ילדים בגן שמנסים למרוד. היא המרתה את פי האלוהים. הוא קצת התחבא. קצת שיקר. היתמם. העלימו עין מהנחש. עשו מה שיכלו בניגוד להוראות, כמו מי שמבקשים ממש שיסלקו אותם מבית הספר.

 

וכך, לאחר שהעולם נברא, והיה מושלם, נבראה האנושות במצבה הלא מושלם: בחיים זמניים. עם בושה בגוף העירום. פירות מתערבבים עם שקרים ועם נחשים. כאבי מחזור ושפיכות דמים. הכי רחוק מספא. הכי מעניין במקסימום. הכי נורא במקסימום.

 

הייתי צעירה כששמעתי את הפרשנות הזאת ולא הבנתי מי עוזב גן עדן מרצון. אבל אחר כך עזבתי כמה גני עדן לגמרי מרצון. מקומות שהיו טובים מדי או נוחים מדי. פעם המתנתי שתסתיים מילגה נדיבה שקיבלתי כדי שאוכל סופסוף להתחיל ללמוד ולכתוב ולחקור. הנוחות הרגה לי את העבודה היצירתית. פעם אחרת, בבית שגרנו בו, אירגנתי לי חדר עבודה עם כל מה שחלמתי שצריך להיות בחדר עבודה, וכמובן, שלא כתבתי בו מילה אחת.

 

בעצם, רק כשגירשתי את עצמי מכן העדן הזה, הכתיבה זרמה.

 

 

אז אולי אותו פרשן קרא משהו נכון בטבע האדם, אולי נוחות היא לא כל מה שבן אדם צריך ואולי יש לה מחיר. לגביי זה בטוח נכון. אני אוהבת כשנוח לי אבל כשנוח לי מדי אני משלמת מחיר במחשבה וביצירה. שאלו הדברים הקטנים שאני בוראת, בחלקת אלוהים הקטנה שלי.

 

לעומת זאת, כשאני זזה, עוברת ממקום למקום, צריכה להסתדר איכשהו, מחפשת פתרונות, יחד עם הדוחק הזה מגיעה אצלי איזו עירנות ואיתה השראה ומחשבה.

 

אפרופו תזוזות, השבוע עבר חודש משובנו לארץ, ומישהי שאלה אותי איך אנחנו מרגישים פה? וסיפרה לי על נער אחד שבשובו לארץ מארצות הברית אמר ששלומו "פחות נוח, אבל הרבה יותר כיף". איזה ניסוח אדיר.

 

זה היה כמובן בימי שלום. בימי מלחמה, ימי חטופים ואובדנים ופחד ועקירה, אי אפשר לומר שרק "פחות נוח" פה. הגירוש מגן עדן מורגש בכל נים ונים של הגוף ושל הנפש.

 

רק שבקצה של כל גירוש כזה, ממש כמו אצל אדם וחוה, משהו גם נברא. אולי זה היום שאחרי, שאפשר לחוש אותו לפעמים באופן מאוד חמקמק. אולי זו האהבה שאחרי. אולי השקט שאחרי.

 

אז בהקשר הזה ממש, השבוע הנבטנו שעועית מש. פיזרנו את כל המש מעל נייר סופג וכיסינו במגבת שתנבוט שם בשקט שלה בחשיכה. וסיפרתי לבת שלי שכל דבר בעולם הזה נובט בחשכה. בחשכת הרחם, או האדמה, או הביצה והקן. אפילו התוהו ובוהו של ספר בראשית היה בסופו של דבר חושך על פני תהום שהעולם נבט בתוכו. ממש כמו השעועית שלנו עכשיו.

 

וכמו כולנו עכשיו. צועדים באיזו אפילה. מגששים את הצעד הבא. מי מאיתנו עקורים מבתיהם, מי עקורים מתוך עצמנו. אבל אולי, אם לסמוך על האופן שדברים בעולם הזה פועלים, אם לסמוך על הגירוש מגן עדן שהתחיל דבר מה חדש, אם לסמוך על שעועית המש במטבח שלנו, או אם לסמוך על כיתה ב' שהתחילה השבוע בתל אביב מחדש את העולם, אולי אפשר לקבוע, בזהירות, שמשהו חדש עומד להיברא מכל החושך הזה.

 

 

שתהיה לכולנו שבת שלום,

 

 

מיה טבת דיין