השבוע הזה שוב ושוב נמחקו נשים מול העיניים המשתאות שלנו. הן נמחקו מעל המדפים, כשהדביקו עיגולים סגולים על הפנים של כל אחת מהן באריזות הצבע לשיער. הן נמחקו ממודעה בבית שמש שקראה לילדות ונערות לפנות את הרחובות בשבת כדי שגברים יוכלו לצעוד ברחוב "נקי" לבית הכנסת. אפילו היתה הגרלה נושאת פרסים למי שתפנה את עצמה משם מרצונה. הן נמחקו מבחינת בגרות שבה תלמידים התבקשו לשרטט מבנה שבו עזרת הנשים דחוקה מאחור. והן נמחקו שוב מתקציב המדינה כשמליונים הועברו לפה ואז מליארדים הועברו לשם, רובם לידיהן של מפלגות שלא מאפשרות בכלל השתתפות של נשים ועל ידי ועדות שלא יושבות בהן נשים.
.
ובתוך זה כתבתי פוסט קצר בפייסבוק והזכרתי שמחיקת נשים אינה סיפור דתי. היא גם לא סיפור חדש. היא לא שייכת למגזר מסוים. היא סיפור עתיק בהיסטוריה, עוד מימי התנך שבו מרבית הנשים מחוקות, דרך היסטוריה שלמה שבה נשים לא חתומות על יצירותיהן ועל מחקריהן, ואילו עכשיו בפרסומות לשלל מוצרים מציגים דוגמניות ללא פנים, רק איבר. למשל רק שפתיים ואצבע. ירך. אגן. במה המחיקה הזאת שונה מהמחיקות האחרות?
.
מהמדפים. מועדות הכספים. מהממשלה.
.
אז חשבתי השבוע על שני דברים שחשוב לדעתי לעשות בימים כאלה.
האחד, להיזכר שגם כשהכסף שלנו קטן, הכוח הכלכלי שלנו גדול. הרבה חברות בונות על הרבה רכישות קטנות שלנו. ולנו יש את הכח הכלכלי להחליט באילו עסקים אנחנו תומכות אפילו כשאנחנו קונות פינצטה. אז תבחרו במי לתמוך. ואל תתמכו בכסף שלכן במי שגורם לכן להרגיש מחוקות, לא ראויות, לא יפות מספיק, או שגורם לכן, או לבנותיכן, או לנשותיכם להתכווץ.
.
אין שום מוצר הכרחי עד כדי כך שאפשר למחול עבורו על ההרגשה הגרועה שהיצרן שלו גרם לנו לחוש.
ושנית, בואו נשים לב למקום. לא מזמן העליתי פה טור על איך לפנות מקום. אבל לא פחות חשוב לדעת איך לתפוס מקום, ואיך ללמד את הבנות שלנו לתפוס מקום. כי ילדות, נערות ונשים מעודדות מגיל צעיר לתפוס פחות מקום: נשים רזות אפילו מרוויחות יותר בממוצע! נשים מורגלות לשבת רגל על רגל. לדבר חלש ו"נעים", לא לבלוט, לא להיות קולנית, לא להיות גדולה. ואומרים להן דברים ששמורים רק לנשים: שהן "חופרות", ו"מנפחות את המוח".
.
כמה קשה לתפוס מקום כשמגיל אפס מלמדים אותך להצטמצמם!
.
אגב, לפעמים אני מבקשת מנשים בקהל שלי לשבת על הכיסא בפישוק רגליים, וזה מאוד מאוד קשה להן להחזיק ככה יותר מכמה שניות.
.
יש לנו המון כוח בבית להרגיל את הבנות שלנו איך זה מרגיש לתפוס מקום. ואני חושבת על הכוח הזה עכשיו.
בלוויה של אמא שלי, אחותי אמרה שהיא היתה האמא המושלמת לכל אחד מאיתנו. והיא התכוונה לכך שלמרות שאנחנו שונים מאוד זו מזה, אמא שלנו נתנה לכל אחד מאיתנו לתפוס את המקום שלו בלי ליישר אותנו לאיזו פינה. ואני חושבת שזו המשימה הכי חשובה עם הבנות שלנו, במיוחד עכשיו. מול המחיקה בחוץ: לראות אותן בבית. לתלות תמונות שלהן על המקרר. להתרכז בהן. מי הן? מה הן רוצות? ולתת לזה מקום. גם אם מה שהן רוצות זה בכלל לא מה שאנחנו רוצים עבורן, או מה שהחברה רוצה עבורן. לתת לזה מקום.
.
ואז להקשיב להן כשהן מדברות, בלי תלונות על ניפוחי שכל. לאסור עליהן להתנצל שלא לצורך על כלום. לבקש מהן לדבר בקול רם. לעודד אותן לכתוב או להשמיע את דעתן גם מחוץ לבית. לאהוב – אולי לא את הדיעות שלהן – אבל כן את זה שהן בכלל משמיעות דיעה. כולנו עוברות השתקה כל כך אינטנסיבית בחוץ, בכל החזיתות, להפוך את הבית למרחב שבו כשילדה, או נערה מדברת, פשוט מקשיבים לה.
.
ואם אתן מורות ומורים, נהלו מעקב אחרי מי מדבר בכיתה וכמה. האם הבנות משתתפות? כמה מקום אתן נותנים להן? ובמיוחד במקצועות שנחשבים "לא נשיים".
.
ולבסוף, אני אישית גם מרגילה את הבנות שלי לשיחות על מה שבדרך כלל לא מדברים עליו עם נשים. כסף. וניהול העולם. החברה. ההחלטות שמתקבלות. נושאים שיש בהם מעורבות בחוץ ולא רק בבית, או בקניון. בארון הבגדים. אני פשוט מספרת להן משהו שקורה ושואלת מה דעתן. כה פשוט. רק שאיתי לא דיברו ככה מעולם.
.
כילדה לא שאלו אותי מה דעתי.
כנערה אמרתי את מחשבותיי ואמרו לי שאני "דעתנית מדי".
זו טענה שלעולם לא מושמעת כלפי נערים כמובן. "דעתני מדי".
אני מלמדת את הבנות שלי להיות בדיוק זה.
.
שתהיה לנו שבת שלום,
עם הרבה מקום לכולן ולכולם,
.
מיה טבת דיין
