ב 1.9.1981 התייצבתי בשער של בית הספר "אהבת ציון" – הילקוט האדום-כחול משך לי בכתפיים ותיק האוכל היה תלוי על הצוואר. היה בו סנדויץ, היה בו פרי והיתה בו מפית בד. המורה הסבירה שאת המפית פורשים על השולחן כמו מפה. כל הגוף שלי רעד מהתרגשות כשעשינו את זה. אני זוכרת שבקושי הצלחתי לאכול כי לסנדויץ היה ריח של שוקולד השחר והייתי עסוקה בלחנוק את הדמעות. בהפסקה יצאתי ויותר לא הצלחתי למצוא את הכיתה שלי בחזרה. עברתי בבהלה מכיתה לכיתה והצצתי - אבל לא ידעתי מה לחפש – איך נראית המורה? איזה ילדים לומדים איתי? אני לא יודעת כמה זמן הסתובבתי ככה, מספיק כדי לזכור את זה עד היום. בסוף מורה אחת קלטה אותי בחצי עין והובילה אותי למסדרון הנכון.
אני לא זוכרת שום דבר מכיתה אלף, חוץ מהסיפור הזה ומכך שביום שישי אחד החליטו להוציא אותנו מהשער האחורי של בית הספר אבל איש לא שלח להורים הודעה. בשנת 81' החיים התנהלו משמועה, והשמועה עברה בין כולם אבל לא הגיעה לסבא שלי, שאסף אותי בימי שישי. הוא חיכה בשער הקדמי. ואילו אני חיכיתי בשער האחורי עד שהתחלתי לפחד שם לבד והתחלתי לצעוד הביתה. בת שש וחצי, חציתי את פנקס ואת יהודה מכבי, נצמדתי לאנשים מבוגרים, פילסתי דרך ברחובות והגעתי לבית שלי. אני כותבת את זה וזוכרת את הלב שלי דופק כמו תוף ענק באמצע החזה.
אלה יכלו להיות חוויות רחוקות של כיתה אלף. אבל בסופו של דבר, הן סימנו את חוויית בית הספר שלי בכל השנים שיבואו: לא איבדתי שוב את הכיתה, אבל התחושה שהלכתי לאיבוד המשיכה לאורך כל שנות בית הספר. גם לא נשכחתי שוב בשער, אבל תחושות הבדידות והעזובה נשארו איתי, כמו גם תמיד הצורך בכל מחיר, בכל מזג אוויר ובכל דרך – לחזור הביתה.
בכל שנות בית הספר שלי התגעגעתי הביתה. בכל בוקר הייתי צריכה למשוך את עצמי בכוח ללכת לשם. למרות שהייתי תלמידה טובה ממש. היו לי חברות. אפילו חבר. היו מקצועות שאהבתי. אפילו כמה מורות. זה לא שינה את התחושה הבסיסית: ספרתי את השעות, את הימים, את השנים. לא רציתי להיות שם.
רק בגיל עשרים וחמש, בלימודי פילוסופיה, נדהמתי לגלות שמבחינה היסטורית בתי הספר הם מוסדות צעירים ממש, שעדיין יש ילדים שלומדים בכלל בבית. שאחוז ניכר מזוכי פרס נובל הם בוגרים של חינוך ביתי. שיש אנשי חינוך שטוענים בתוקף שבית הספר הוא מסגרת שלא מתאימה למרבית הילדים. ממש כפי שהוא לא התאים לי. למה דווקא המודל הזה התקבע? כנראה כי הוא מתאים להרבה מאוד מבוגרים, משקים, ממשלות. ואפילו היום, כשמנסים ליצור מסגרות חדשניות יותר, אין מסגרת שתתאים לכל הילדים. פשוט כי ילדים מאוד שונים זה מזה ולא לכולם זה בכלל מתאים.
באחד הדייטים הראשונים שלי עם בעלי הוא אמר שהילדים שלו יצטרכו לשכנע אותו טוב טוב כדי שיסכים לשלוח אותם לבית ספר. ובאותו רגע הילדה בת השש שהייתי בבית הספר "אהבת ציון" זיהתה מיד את הילד בן השש שישב מולה באותו דייט. למרות שהוא הגיע מבית ספר אחר, מעיר אחרת. לא היה צריך הרבה סיפורים כדי להבין את זה.
וכך קרה שכהורים דבר ראשון ניסינו חינוך ביתי וזה עבד לזמן מה עד שהן בעצמן ביקשו לנסות בית ספר. אז ניסינו גנים בקיבוץ ובמושב, בתי ספר ציבוריים בארץ ובחול. ניסינו מסגרות ללא שום אידיאולוגיה ומסגרות עם כל מיני אידיאולוגיות, פה ושם נסענו בעולם והן הפסידו כיתה כזו או אחרת. ראינו איך לפעמים הבנות שלנו יותר שמחות ולפעמים פחות, איך הן תלמידות טובות ופה ושם יש להן חברות, וגם איך בית הספר אף פעם לא מרגש, לא מעניין במיוחד, איך גם הן שוב, כמוני, סופרות את השעות.
תמיד כשכתבתי על כך היו מי שסיפרו לי על בתי הספר שלהם שהם "מופלאים". שהמורה היא "אהובת נפשם של הילדים". שהילדים כורכים לבד את הספרים והמחברות, או מתרוצצים באיזה יער, או עסוקים בפרויקטים של נאסא או סתם מלבלבים מסיבה כזאת או אחרת. קראתי והתכווצתי. לא הצלחתי לתת לבנות שלי דבר שמתקרב אפילו לחוויה הזאת. וזה היה מתסכל במיוחד כי בתי הספר האלו כאילו נמצאים בהישג יד. רק שזה הישג היד של אנשים עם אורח חיים אחר משלנו. או במקומות אחרים. או בתקציב אחר. אנחנו מעולם לא הגענו אליהם.
אז את השנה הזאת התחלנו בסן דייגו וכבר עכשיו ברור לנו שגם פה לא הצלחנו למצוא את המסגרות המדהימות של העיר. רק שהשנה, במקום להתכווץ ממה שאנחנו לא מצליחים לתת, הכנתי לי רשימה של מה אנחנו כן מצליחים.
כי אולי לא מצאנו להן בית ספר משמעותי וחד פעמי, אבל כן יצרנו להן משפחה עם גב ועם אהבה וזה משמעותי מאוד. אולי הן מרגישות בלתי נראות בבית הספר, אבל אנחנו ממש מנסים לראות כל אחת מהן בפני עצמה, בלי ציפייה שיהיו דומות זו לזו בכלום. הן אולי משתעממות לפעמים בבית הספר, אבל אי אפשר לומר את זה על חוויית החיים שלהן, המעברים, הנסיעות והמפגשים. ולבסוף, בבתי הספר שלהן אולי אין הרבה בחירה, אבל בבית שלנו בחירה היא ערך עליון, כולל הבחירה שאחת מהן לקחה השנה לעבור לבית ספר אונליין ובאנגלית. הרשימה הזאת קצת מנחמת אותי. וגם זה שמדי שנה אנחנו שואלים אותן לפני הראשון בספטמבר: את באמת באמת רוצה להמשיך? ברגעים האלו אבא שלהן ואני לפעמים בני שש. קצת עזובים, קצת מבוהלים ואבודים ליד השער. אבל הילדות האלה בוחרות את מה שהן בוחרות, גם אם בניגוד לדעתנו. לפעמים גם למרות הקושי. ותמיד בזקיפות קומה. והאמת, גם זה בית ספר.
.
שתהיה לכולנו שנת לימודים טובה ושבת שלום,
מיה טבת דיין
