על הביחד

השבוע, במפגש שערכתי במעוז אביב, אחת המשתתפות המהממות אמרה שכל פקיחת העיניים הזאת לסיפור הקיים ולסיפור החדש ולמצב הנוכחי של נשים ושל גברים, בעיניה רק מחלישה: אותה בבית לימדו להיות קשוחה. לעמוד על שלה. להילחם כשצריך. להיות עצמאית. לא לתת לאף אחד לעבור את הגבול. לתבוע את מה שמגיע לה. נו, אמרתי לכם, היא היתה מהממת.

.

אבל כשעניתי לה סיפרתי לה על עצמי: כמה פחדתי ללכת ברחוב לבד כנערה כשהתחיל להחשיך, ואיך סחבתי איתי אבנים או סכין לכל מקום. כמה לא ידעתי לעמוד על שלי, כצעירה, היה קל מאוד לגרום לי להתכווץ ולרעוד. ואיך במשפחה שלי תמיד קצת צחקו עלי וקצת ריחמו עלי שאני "פחדנית", כי באמת גם אצלנו היה חינוך כזה, להיות קשוחה ובטח לא להיות דאגנית כמוני. אפילו היה איזה מיתוס משפחתי על סבתא של אמי שהרביצה למי שהפריע לה עם מקל. מקל!

.

לקח לי הרבה שנים להבין שאני לא פחדנית. כלומר, שאולי אני לא מרביצה עם מקל למי שמאיים עליי, ולמרות זאת הבעיה אינה בי. שיש באמת בעיה אמיתית ברחובות, במעליות, בחניונים, בחופי הים בלילה, בטבע בלילה, יש פחד אמיתי, יש חוסר ביטחון, ויש פה ושם נשים שמצליחות להתרומם מעליו. אבל מרבית הנשים שאני מכירה לא יאזינו לפודקאסט עם אזניות כשהן צועדות בעיר בחושך, לא ישמחו לחנות בחניון בקומה מינוס ארבע, ותמיד יבחרו בדרך הארוכה והמוארת, אפילו על עקבים, על פני הדרך הקצרה בחצרות אחוריות. במילים אחרות, נערות ונשים רבות מאוד חוות את העולם קצת כמו שהחיות היותר קטנות ופגיעות חוות את הג'ונגל; כמקום שבו עלולים לצוד אותך.

.

ואני יודעת שהסטטיסטיקות מצביעות על כך שבבית לא פחות מסוכן. ושגם גברים נפגעים מגברים אחרים. אבל הסטטיסטיקות לא משנות כלום כשזה מגיע לחווית החיים. לכך שאין לך מושג אם ומתי תפלי בדיוק על האחוז הזעום שאכן פוגע. ולומר את זה בקול יכול באמת לגרום לנו לחוש יותר חלשות. אבל, מצד שני, אולי כל מיני נערות שהן כמו הנערה שאני הייתי, שומעות את הדברים האלה, ומבינות שהן לא היחידות שחשות ככה. ושהן לא פחדניות. יש סיבה חיצונית לחוסר הביטחון האישי הזה. ועכשיו השאלה מה עושים.

.

אז חוץ מללמוד קרב מגע והגנה עצמית, אני רוצה להזכיר לנו שהכוח הגדול ביותר שלנו טמון במשהו שאין לנו ממנו כמעט בכלל: אחווה נשית. ובהקשר של ביטחון והמרחב הציבורי תחשבו למשל על האפליקציה המעולה "סייפ-אפ" שיצרה קהילות מקומיות של נשים ש"מלוות" דיגיטלית נשים אחרות ברחוב וזמינות לכל קריאה של עזרה. כמה ביטחון אפליקציה כזאת היתה נותנת לי כנערה, וכמה פחות סטרס ופחד הייתי חווה כל השנים האלו.

.

קהילה של נשים היא לדעתי המפתח לכל שינוי, קטן וגדול. בגלל שקהילה היא תמיד כוח מאוד גדול. וקהילות נשים מכל מיני סוגים פועלות בעולם וברשת, אבל הן עדיין לא חלק מהשגרה של חיי אישה בישראל. ולפעמים כשמדברים על זה, גברים רבים נבהלים מאוד, כאילו נשים עומדות להתאגד ולהפוך את העולם על פיו. רק שעבור גברים החיים מזמנים המון קהילות שמוכנות כבר לקבל אותם. ואילו עבור נשים, ובכן... מעולם לא ניסינו את זה! פשוט התרגלנו לכך שגברים מאוגדים באחוות שונות ונשים לא.

.

אז אני רוצה לסיים בשתי פסקאות מתוך מכתב שכתבתי לבנות שלי בסוף ספרי "פמיניזם כפי שלימדתי את בנותיי":

.

*"עוד תגלו בהמשך חייכן שלנשים כמעט אין סולידריות מאורגנת; אין לנו אירועים נשיים, המקבילים למשל למונדיאל, אין לנו אחוות של משחק, או של ספורט, וגם לא של לחימה משותפת ונצחונות משותפים. ולכן אין לנו בריתות שנכרתות בינינו במסגרות כאלו. לתקופות, אנחנו מאוד בודדות, גם כשיש לנו בני או בנות זוג ומשפחה. ובדרכים שונות, כבר מילדות, מכוונים אותנו שוב ושוב לחשוד זו בזו ולהתחרות אחת בשנייה, לא על הישגים והצלחות אלא על תשומת ליבם של גברים.*

.

*אני מפצירה בכן: כירתו בריתות חיים עם נשים. טוו את הרשת שלכן. מצאו שותפות חיים לאחוז בידן לאורך המסע הזה. לחצות ביחד את הגילאים ואת עונות הגוף. לייצר רשת של ביטחון רגשי, כלכלי, נפשי. נשים שיהיו קהילת החברות התומכת שלכן ושיחד תהיו חלק מקהילה גדולה שתקשור הרבה קהילות אחרות. איש לא יעשה את זה עבורכן. זה לא יקרה מעצמו. אין עבור נשים התארגנות גדולה שתוביל אתכן בטבעיות אליה. ישנן התארגנויות קטנות, לעתים סביב תחומי עניין, או מצב משפחתי או מקום מגורים, וגם ברשתות ובאפליקציות ולפעמים במרחבים אחרים. וזה עדיין מוטל על כל אחת מאיתנו מחדש. לטוות את הרשת. להחזיק אותה. להתחזק באמצעותה."*

.

אז עם המחשבה הזאת, בחג הזה של שבועות, שבבסיס שלו אחוות נשים וכוח נשים, אני מברכת את כולנו בשבת שלום ובחג שמח,

מיה טבת דיין