השבוע קיבלתי את התמונה הזאת ממיטל ובה מצולם מכתב, שבכלל מיועד לאישה שאני לא מכירה, ובכל זאת גרם לי לבכות. וככה היא כתבה בו:
.
"כשהזמנתי לעצמי עותק, הזמנתי שניים. אחד לי – ולמי השני? לא ידעתי.
סיימתי לקרוא את הספר - ופתאום ידעתי.
אני רוצה לחלוק את המילים והידע הזה עם הנשים שמקיפות אותי. שאולי דיברנו מילה פה מילה שם ואולי לא דיברנו מעולם. חשבתי על "עותק מתגלגל" שיעבור מאישה לאישה. כמו מסורת עתיקת יומין.
אני בוחרת להתחיל בך. מעניין לאן עוד יגיעו המילים והידע האלו...
מכל הלב,
מיטל"
.
רק לאחר שקראתי הבנתי שזו לא עוד תמונה של אחד מעותקי הספר שהגיע לבית חם, אלא זו תמונה של עותק שצפוי לנדוד: לזוז בין ספריות, לעגון על שידות שלצד מיטות, להיטלטל בתיקי נסיעות, להיות הרכוש של אף אחת, להחתים את החותמת הקטנה שלו ולהמשיך הלאה.
.
כמו הספר המתגלגל שקיבלתי בעצמי כשרק הגעתי לאוסטרליה ובו סיפור על בחורה שחצתה את היבשת האוסטרלית לגמרי לבדה על גב של גמל! היא אילפה את הגמל, היא טיפלה בגמל, היא כרתה איתו ברית, בסוף אם אני לא טועה הגמל מת. אבל מה לי ולגמל? שום דבר. ואת הספר העברתי כמובן הלאה. אבל הוא נשאר איתי מאז. מספיק כדי להבין שאני רוצה לטייל לבד, שזה חשוב לי. שאני מוכנה לעבוד בזה כמוה. ומספיק כדי שחצי חיים לאחר מכן אכתוב עליו בטור שלי ביום שישי.
.
אולי כי זה טבעם של הדברים המתגלגלים? הם אמנם נוגעים בנו רק לרגע מהיר בזמן וממשיכים הלאה. אבל ברגע הזה משהו קורה, ומי שהיית לפני אינה מי שתהיי אחרי. וזה הופך את הרגע הזה לגדול.
.
אם אני לא טועה גם מרטין בובר מדבר על כך בספרו "אני ואתה": הוא אומר שם שלפעמים נקרה לחיינו אדם ומושיט לנו יד ואנחנו פוסעים את כברת המסע הבאה ביחד. אולי זה קשר קצר. אולי הדרכים שלנו ייפרדו. אולי זה לא יהיה קשר לכל החיים. אבל זה לא הופך את המסע הזה לפחות גדול או חשוב. כי דבר מה קרה ב"אנחנו" הזה שלא היה קורה אחרת. הקשר שינה את שנינו. ולכן, בדרכו, זה כן קשר לכל החיים.
.
אני עורכת ביני לביני רשימה של דברים שהתגלגלו אליי ולמרות שהמשיכו הלאה נשארו איתי - מלבד הספר על האישה והגמל היה גם ספר על נערה ששטה לבד את האוקיאנוס האטלנטי, חתול לבן אחד ששהה אצלי שנה והלך, גורת כלבים שחורה שנעלמה, רהיטים שקיבלתי ושגלגלתי הלאה כשעברתי בתים או ערים או ארצות, שני פסנתרים, ואם לחשוב על דברים שעליי לגלגל הלאה ואני מתקשה, הרי שעד היום נמצאת בידי אבן שניתנה לי בהודו שעל צידה האחד כתב מישהו בטוש שחור: "בבקשה היפכו אותי" ועל צידה השני: "תודה, הרבה יותר טוב ככה".
.
עכשיו אני חושבת על כל מי שהתגלגלתי אני לחייהם עד שהיה עלי לעזוב ולהמשיך הלאה. חברות, שכנים, מקומות עבודה, כמה אשמה היתה כרוכה בכך לפעמים. עד שהבנתי שגם אני צריכה להתגלגל, ושכאמור, יש הטבעות של חותמת שאנחנו עושות והן משמעותיות וחשובות גם אם היו קצרות כהרף עין.
.
אבל אני רוצה לסיים עם הציטוט שמיטל הביאה מהספר ושבגללו בכלל החליטה להפוך את הספר שקנתה ממני לעותק מתגלגל: "כירתו בריתות חיים עם נשים. טוו את הרשת שלכן. מצאו שותפות חיים לאחוז בידן את המסע הזה. לחצות ביחד את הגילאים ואת עונות הגוף" אני אוהבת ש"מחזירים" אלי דברים שכתבתי, ובציטוט הזה אני מאמינה במיוחד. בכך שעלינו לייצר רשתות נשיות. ובכך שהדברים המתגלגלים עושים בדיוק את זה: הם עושים עבודת שטח, מפיצים את הרעיון של עצמם עוד פעם ועוד פעם. טווים רשת שקופה וחזקה בין הנקודות שבהן הם עוגנים לרגע.
.
אני מדמיינת את העותק הזה נודד בין ידיים וקושר ביניהן ואני מתרגשת. עד דמעות.
.
ועכשיו אני מרימה את הכפפה של מיטל, ואני מציעה כאן לשלוח במתנה שלושה עותקים מתגלגלים לשלוש הראשונות שיכתבו לי, ובתנאי אחד: שתעבירו אותם הלאה. זה כאילו המעשה הכי לא מסחרי לעשות. אבל זה המעשה שהכי מרגש ומסעיר את הדימיון שלי כרגע. וזה הרבה יותר חשוב מכל מסחר, לא?
.
אז אם אתן רוצות להיות ראשונות בשרשרת המתגלגלת כתבו לי.
ושתהיה לכולנו שבת שלום,
.
מיה טבת דיין
*הערה מאוחרת: הספרים המתגלגלים נשלחו ל-4 כתובות שונות ❤️
