על הדברים שעוזרים עכשיו

השבוע הרגשתי עייפות גדולה מכל הטיפול הזה בממשלה – הרגשתי שאני קמה איתה בבוקר והולכת איתה לישון, שכל היום הממשלה תלויה לי על הגוף, ושבלילה הממשלה ממש נכנסת למיטה שלי. שכמו שהיה עם הילדות שלי כשהיו קטנות ממש, ככה עם הממשלה - אני כל הזמן יודעת מה כל אחד אמר, כתב צעק או חשב על כל דבר שמישהו אחר כתב, אמר צעק או חשב, שכל הזמן נוחתים עלי דיווחים על הממשלה, וואטסאפים על הממשלה, כותרות, סרטים. של הממשלה. ושכמו אז עם הילדות גם עכשיו אני ישנה פחות טוב. דאוגה יותר. רק שלהבדיל מהילדות שלי, הטיפול בממשלה לא ממלא אותי בחזרה. ההיפך. זה מסלול עם כיוון אחד. אני רק נהיית יותר ויותר מותשת.

 

עכשיו, זה כאילו לא לעניין להתעייף. כי אין לנו ארץ אחרת. או כי אחרת, אין לנו ארץ. ושאר הוריאציות על המשפט ועל הנושא. אבל השבוע ממש התגעגעתי לימים שבהם הממשלה היתה כמו מנוע שמטרטר בשקט באוטו שעומד בניוטרל, כשרק המזגן פועל, וכשאחרי כמה דקות באוטו את לא זוכרת אם המנוע פועל בכלל או לא, עד כדי כך הוא שקט.

 

ואז נזכרתי שפעם מזמן, כשהייתי בת עשרים ומשהו, ראיינתי לאחד העיתונים את גארי דייוויס, אקטיביסט אמריקאי שהמציא בזמנו את ה"דרכון העולמי" ושטען שכולם זכאיים להיות אזרחי העולם, ושהעולם עצמו צריך להתנהל כמו הדואר – בלי מדינות, בלי גבולות, ועם איזה שלטון מרכזי שקט, שאף אחד לא יודע אפילו מי יושב בו. הרי מי בכלל יודע מי מנהל את הדואר העולמי? ומי יודע איך הוא בדיוק עובד? ועדיין כל החבילות מגיעות ליעדן. אולי במצב של הדואר היום זו לא דוגמא כל כך טובה, אבל אז, לפני עשרים שנה, זה נשמע מאוד משכנע – רק תדמיינו ממשלה כל כך שקטה, שלא מעניין בכלל מי יושב בה, שאף אחד לא מכיר מי יושב בה, ושמתפקדת עבור כולם.

 

בכל אופן כשהתעוררתי מהדמיון המתוק הזה שוב רצה לי בפיד איזו כותרת, כמובן על הממשלה, והרגשתי איך הטיפול הסיעודי הזה בממשלה שלנו לא מספק את מה שטיפול בילדים קטנים כן נותן: רגעים קטנים כמו צחוק מתגלגל, או איזו הבעה חדשה, או סתם הירדמות מתוקה ביחד, רגעים שפותחים בך מרחב גדול מאוד של אהבה. לא. הטיפול בממשלה שוב ושוב גורר אותי לחשוב על המון דברים גדולים, ענקיים ממש – כמו תקציב כ-ל המדינה, כ-ל חוקי בתי הדין הרבניים, כ-ל מערכת הבריאות והנושא הקרוב ללבי ביותר – נשים, וכמובן כ-ל הגזירות על כ-ל הנשים. ומה לעשות שהדברים הגדולים האלה יכולים להפחיד אותי מאוד, להדאיג מאוד, להסעיר מאוד, אבל אין להם יכולת פשוטה אחת שיש לדברים הקטנים – למלא.

 

לפעמים ברגעים כאלה אני חוזרת אל שברון הלב הראשון שלי, ומיד אני אסביר למה. הייתי בת עשרים, הייתי משוכנעת שאהיה לנצח עם הבחור שאהבתי אז. אחרי שהוא עזב אותי הסתובבתי ברחובות סהרורית ולא הבנתי איך אני ממשיכה מכאן ואיך העולם בכלל ממשיך, ולא היה לי שום עניין בלהתלבש, לעבוד, לאכול – אולי היה לכן פעם שברון לב מטלטל כזה - ואמא שלי תפסה אותי אחרי כמה ימים כאלה, הכינה לי מרק עוף, האכילה אותי כאילו הייתי בת שלוש, כפית כפית, ואמרה לי משפט שהולך איתי עד היום: *ברגעים גדולים מדי תתרכזי בתנועות הקטנות*.

 

וככה היא ריפאה אותי, אמא שלי. בהתחלה עם המרק, אחר כך הלכנו לקנות איזו חולצה. עשינו שיחות קטנות. סרטים קצרים. ודבר קטן התווסף לדבר קטן, עד שחזרתי למידות הנכונות של עצמי. וגם הלב שלי חזר לעצמו.

 

זו חוכמה עתיקה, חכמת הדברים הקטנים. היא לא קוראת לנו לא לעסוק במה שגדול וחשוב. רק מזכירה לנו שבתוך כל זה כולנו חייבים וחייבות לתמוך בעצמנו. בטח כשאת מטפלת סיעודית במישהי גדולה כל כך כמו ממשלה.

 

אז אתמול ביקשתי מכן בפייסבוק לכתוב לי דבר אחד שאתן עושות עכשיו ושעושה לכן טוב. וממש בהמשך ישיר למה שאמא שלי עשתה איתי פעם מזמן, יצא שבכל מאות התגובות כולן סיפרו על דברים קטנים. אף אחת לא כתבה שעושה לה טוב מאבקים של בעד ושל נגד. לא מינויים, רפורמות, אנטי רפורמות, ועדות והצבעות. אבל כן היו שם: יין קר על המרפסת, הליכה ליד הים, טיול טבע, טבילה בכנרת, נסיונות אפייה של קרקרים בלי גלוטן, ציור, מוסיקה, שוקולד, שיעורי ריקוד, קריאה, חיבוק עם חתולה, יוגה, ועוד ים (כתבתן שהמים מתמירים את האנרגיות), שנצ עם מזגן ופוך, קפה עם גלידה, שיטוטים, אפילו הסעות של הילדים.

 

ואני רוצה לומר לכולנו היום: זה לא אסקפיזם. זו לא בריחה מהמצב. זה חזרה למה שבאמת מרפא אותנו. לגודל הנכון של הדברים. להיזכרות מי אנחנו באמת רוצים להיות ומה ממלא אותנו. ושברגעים גדולים מדי - לא נשכח להתרכז בדברים הקטנים.

 

שתהיה לכולנו שבת שלום,

 

 

מיה טבת דיין