על המהפיכה

בתאריך הזה בשנת 1993 התגייסתי לצבא. עברו בדיוק שלושים שנה, אבל זה לא משנה את הזיכרון הצלול: הייתי מרוגשת ומפוחדת ואחר כך רק מפוחדת. מסביבי היו בנות שממש לבלבו בתנאי הטירונות, הן אהבו כל רגע וגם נראו מעולה אפילו כשהיו מלוכלות מעפר, אבל לי היה רע מהתחלה ועד הסוף, נראיתי שפופה ומסכנה, וההצלה היחידה שלי היתה שמצאתי חברה שגם לה היה רע ממש כמוני, וביחד היה לנו רע ביחד.

 

שנאתי את זה שצועקים עלי, שמפקדים עלי, שמענישים אותי בעונשים קולקטיביים על דברים שאחרים עשו, אחר כך נדרשה לי מידה לא מבוטלת של פרוטקציות כדי להשתחרר מתפקיד נחשק בטחוני כלשהו, ושנאתי את זה שאני צריכה פרוטקציות ולבקש טובות, שנאתי את המדים, נתפסתי שוב ושוב על ידי המשטרה הצבאית כשמשהו חסר לי, פעם אחת ממש התנהל אחרי מרדף בתחנה המרכזית והצלחתי לחמוק מהם. וזה היה מזל כי לא היה עלי חוגר.

 

אמא שלי אמרה לי שבצבא אפגוש את ישראל שאני לא מכירה בבועה שבה אני גדלה, ואבא שלי גידל אותנו על מורשת קרב ומלחמות ועיטורי גבורה שזכה בהם, אבל אני שירתתי בסוף בעיתון "במחנה" והדבר הכי טוב שקרה לי בצבא היה שלראשונה, אחרי שנים ארוכות בתיכון, פגשתי אנשים שהם ממש כמוני: המילה הכתובה העבירה גם אותם על דעתם, הכתיבה, התשוקה הזאת, הם היו כמוני, משונים קצת, קצת חסרי סבלנות, יצירתיים, הראש שלהם עף מרוב רעיונות, היה לי כל כך קל לדבר איתם ולהבין אותם ולהיות מובנת, אז לא פגשתי את ישראל שלא הכרתי, אבל הצבא כן עשה לי את הנס הזה: פגשתי אנשים מסוגי, לראשונה בחיים וזה היה ריפוי.

 

בשום מדינה אחרת לא הייתי מוצאת את עצמי בצבא. גם כי למרבית המדינות אין בכלל צבא שהעם משרת בו. וכי במדינות שבהן יש צבא בשכר, אני האחרונה שהיתה חושבת על קריירה כזאת. עם כל הצחוקים שעברנו, עם כל מה שלמדתי, האנשים שהכרתי, האהבות שאהבתי, אני חושבת שבסוף נשארתי עם הפחד: הפחד מלהיות במסגרת שבה אין לך שליטה על כלום. ושלאחרים יש שליטה עלייך. שאת צריכה להתחנן כדי להוכיח שאת באמת לא מרגישה טוב. שאת שומרת בלילה בחושך, בקור, עם נשק קטן על בסיס ענקי. שאת לבד מול מערכת. שמפקדים מכל מיני סוגים צועקים עלייך. הפחד הזה חלחל אליי מדי יום, בשקט, במשך שנה ועשרה חודשים, ומאז עשיתי הכל כדי להימנע ממקומות עבודה וממערכות יחסים שאפילו מזכירות בקצת את הצבא.

 

והיה הפער העצום בין מה שבאמת עשיתי – שזה לכתוב בעיתון הצבאי – לבין הכבוד שבו זכיתי בטיולים שלי בחול כשאנשים שמעו שהייתי ב-יזראלי ארמי, ומיד שמו אותי בראש הטרק בשלג, או במעלה ההימלאיה, או באיזה נהר של בוץ שהיה צריך לחצות. ואותם לא עניין הסיפור שסיפרתי לכם עד עכשיו על הטירונות, על העיתון. הם היו צריכים מפקדת בשטח. והמפקדת היתה אני.

 

פעם סיפרתי בפייסבוק את הסיפור שהכי נשאר איתי מהשירות שלי: איך עליתי למשפט צבאי בגלל האות יו"ד. זה היה כשהצבא עבר לחמישה ימי עבודה בשבוע, ובעיתון במחנה הקדישו לכך את הגיליון השבועי. אני נשארתי לסגור בלילה את העיתון לפני הדפוס, שזה אומר שהייתי אחראית לקרוא הכל ולוודא שאין שגיאות, ועל השער היתה כתובה המילה  "מהפיכה" ואני עשיתי וי על כל העמודים ואישרתי והורדתי לדפוס ובבוקר חטפתי צרחות משוגעות מהעורך שלי, על כך ש"מהפיכה" לא כותבים עם יו"ד בכלל. אולי זו היתה מדיניות של כתיב חסר, אני לא זוכרת. רק שזה נראה לי לא חשוב במיוחד. אבל לכולם זה היה חשוב מאוד. היו לי עד אז כמה אזהרות על תנאי בגלל המדים הלא תקינים ובגלל שמירה אחת שנתפסתי בה בלי נשק, כך שהסיפור הזה עם היו"ד העודפת הוביל אותי למשפט צבאי, שבו הייתי צריכה לסנגר על כל השגיאות שעשיתי כחיילת ובעיקר על האות יו"ד.

 

זה לא עזר לי. הוגליתי לבסיס אחר שהיה מושבת העונשין שלנו, ובו היה עלי לשטוף כלים במטבח מהבוקר עד הערב. לא אמנתי שהאות יו"ד תעשה לי דבר כזה. ובאמת זה החזיק יום וחצי, כי בעיתון היה חסר כח אדם, והמפקד שלי עם העורך הגיעו לקחת אותי מהמטבח בחזרה אל המערכת.

 

אני זוכרת שביני לביני הרגשתי ניצחון קטן, לא על זה שהחזירו אותי מהעונש מוקדם מהצפוי, אלא על זה שהדרמה הצבאית הכי גדולה שלי היתה סביב אות וסביב מילה. למפקדים שראיינתי לעיתון היו סיפורי גבורה רציניים. אבל זה נראה לי מסוג הדברים שאמורים לקרות לאנשים כמוני. משפט צבאי ומלחמה שלמה על מילים. ועל אות.

 

לא מזמן תהיתי אם כל זה באמת קרה. הטירונות, הכתבות, הראיונות עם אלופי צהל, ישיבות המערכת, המרדפים של המשטרה הצבאית, וחיפשתי בפייסבוק את החברה שלי מאז, זו שסבלנו יחד בטירונות. זכרתי שהיתה מגולחת כמו שינייד אוקונור ויפה ממנה. ושהיתה מראשלצ. מה הסיכוי למצוא מישהי לפי הפרטים האלו? אבל מישהו תייג מישהו שתייג מישהי ולפתע היא כתבה לי. היא באמת היתה. זה באמת היה. היינו בצבא. עד כמה בלתי סביר זה נראה כשהחיים ממשיכים והשנים מתרחקות. או כשנהיות לך חברות קרובות מחול שמביטות בך בתמיהה כשאת מספרת את זה. היית בצבא? באמת היית בצבא?

 

כן, זה באמת היה. עברו שלושים שנה. החברה שלי מהטירונות היא העדה. וחבריי מעיתון במחנה שהקימו את העולם התקשורת כפי שאנחנו מכירים אותו היום. וזה שאני כל הזמן עושה מהפיכות מאז. וזה שאני כותבת מהפיכה רק עם יו"ד. גם כשזה נראה לי קצת מסורבל ולא לגמרי נכון. פשוט, כדי לזכור את הנערה הזאת שפעם הייתי.

 

שתהיה לכולנו שבת שלום ומהפיכות טובות,

.

.

*מיה טבת דיין*