על העדינות

*על העדינות | מיה טבת דיין | 6 דקות בשישי  | 24.5.2024*

 

הנשימה נעתקה השבוע, לנוכח סרטון החטיפה של התצפיתניות, ושוב מצאתי את עצמי חיה את הפער הזה שרק הולך ומתרחב מאז אוקטובר: מצד אחד התחושה הכוללת של האירוע ההיסטורי שכולנו עוברים -  תנועה עצומה ונוראה כל כך, שמרגישה ממש מיתולוגית, ומצד שני התחושה הקטנה, המקומית, זו שבגוף שלך: להיות אמא לבנות ולראות את הסרט הזה פירושו להפסיק לנשום.

.

 

וכשניסיתי להיזכר איך חוזרות לנשום, חזרתי אל סיטואציות אחרות בחיים שבהן לא נשמתי, מה השיב אותי אז לעצמי? נזכרתי איך סבתא שלי, אחרי מות אמי, קראה לי לשכב לנוח בצהריים אצלה במיטה וכיסתה אותי בשמיכת פיקה. נזכרתי באמא שלי, שאחרי שנשבר לי הלב בגיל עשרים, לקחה אותי אליה למטבח והאכילה אותי מרק עוף בכפיות קטנות. נזכרתי בשקט אחר הצהריים בדירת החדר של סבי וסבתי בקיבוץ, רוגע וסדר שהתעקשו עליו, הפוך בתכלית מהשואה שעברו, מהרעש של העולם בחוץ, שקט שהיינו שבים אליו בכל פעם שהחיים היו נהיים יותר מדי להכיל.

.

 

כל האנשים האלו שגידלו אותי אינם כאן יותר. אבל מרגע שנזכרתי השבוע במעשים שלהם כלפיי, נזכרתי גם שכדי לרפא כאב גדול, באמת צריך דברים קטנים מאוד. דברים קטנים מאוד ועדינים מאוד.

.

 

וכשפתחתי את הפייסוק השבוע ראיתי שחיה גלבוע, חברתי, כתבה על אזכרה שהיא עומדת להנחות, של חייל שלא הכירה ושעכשיו היא לומדת אותו, את מי שלא תפגוש לעולם. זה לכשעצמו מעשה עדין כל כך. והיא גם כתבה שם כמה עדינות נדרשת עכשיו בינינו, כשכולנו פצועים כל כך.

.

 

וכששקעתי בחדשות השבוע ובתהומות של העצב ושל הפחד, גיליתי לפתע את בתי הקטנה יושבת מעליי ומניחה יד על המצח שלי. מה את עושה? שאלתי, והיא אמרה, אני פשוט עושה שהחום שלי והחום שלך יהיו אותו דבר. הבנתי בדיוק על מה היא מדברת.

.

 

ובבוקר בגינת הבית שאני נמצאת בו עכשיו, בצפון יוון, מצאתי אתמול בבוקר צב. אולי בגלל שעשרות שנים לא ראיתי צב נשארתי לעמוד ולהתבונן בו. הוא חצה את כל הגינה כדי להגיע לעלה קעור, שהיו מונחות בו כמה טיפות של טל. בימים אחרים הייתי חושבת לעצמי כמה יפה הטבע. אבל אתמול בבוקר, מול הצב הלוגם בשקט טיפות טל מתוך עלה, נזכרתי גם בזה: צריך את זה כדי שהעולם יתנהל כסדרו. צריך אינספור רגעים של עדינות.

.

 

עדינות היא שפה, כשאני חושבת איך גידלו אותי אני מבינה שבמשפחה שלנו דיברו אותה. היא הפוכה מהשפה שעל המסכים, הפוכה משפת ההפגנות בחו"ל, הפוכה משפת האויב, הפוכה משפת הפחד. כל אלו – הרעש, הפחד והחיספוס נמסרים לנו מבלי שנבקש, ובשפע. אבל את העדינות יש לדרוש, כמו במשא ומתן, להתעקש עליה, לא להסכים למשהו אחר, לדבר אותה כמו שמדברים לעתים שפה זרה, לשבור שיניים ולהמשיך. כשמורגלים בשפה מחוספסת ובמעשים מחוספסים קשה לזכור כמה העדינות היא זו שעשויה לרפא אותנו. אבל נסו להיזכר בעצמכם מה ומי ריפאו אתכם במהלך החיים? מה ומי הרימו אתכם כששקעתם למהמורות הנפש או הגוף? איזו שפה דוברה באזניכם אז ואיפשרה לכם להתרומם מחדש?

.

 

השבוע חשבתי על כך שהפגיעה היא תמיד אלימה, שברון הלב פוצע בשברים, האבל חותך בבשר, אבל בלי עדינות לא היינו נרפאים ומתרוממים מכל אלה. עדינות של אחרים כלפינו. ושלנו כלפי עצמנו. ועכשיו - איך נרפא את עצמנו בעדינות? איך נדרוש אותה אחרי כמעט שמונה חודשים מלאים בכל כך הרבה כאב? איך נחזיר את התצפיניות האהובות, הטובות, הגיבורות, הילדות שלנו, לא בכח הזרוע אלא בכוחה של עדינות? איך נחזיר בכוח העדינות את כולם יחד איתן? ואת עצמנו לעצמנו?

.

 

עדינות היא אהבה. ואהבה היא עדינות. ואני מסיימת היום את הטור הזה עם שירה של מאיה אנג'לו, שבשפת העדינות מסביר איך האהבה היא באמת הכח היחיד שיכול לשחרר אותנו אל תוך החיים, לחופשי. השיר הזה נקרא פעמים רבות כשיר על אהבה זוגית אבל אני חושבת שהוא מדבר על כח האהבה בכלל וככזה אני מציעה שנקרא אותו היום.

.

 

*החופש המעודן של האהבה / מאיה אנג'לו*

(מאנגלית: מיה טבת דיין)

.

 

*אנחנו, שלא מורגלות באומץ*

*גולות מתענוגות,*

*מעבירות את חיינו חפונות בכונכיות של בדידות*

*עד שהאהבה עוזבת את מקדשה הרם והקדוש*

*ומגיעה אלינו*

*לשחרר אותנו אל תוך החיים.*

 

*האהבה מגיעה*

*ואיתה ברכבת מגיעים גם ההתלהבות,*

*זכרונות עבר של עונג*

*היסטוריות עתיקות של כאב.*

*ועדיין, אם אנחנו אמיצות דיינו,*

*האהבה מבקעת את שלשלאות הפחד*

*מנשמותינו.*

 

*אנחנו נגמלות מהחששנות*

*בשטף האור של האהבה,*

*מעיזות להיות אמיצות*,

*ולפתע ברור לנו*

*שהמחיר שגובה האהבה הוא כל מה שאנחנו*

*וכל מה שאי פעם נהיה.*

*ועדיין, רק האהבה*

*היא זו שתשחרר אותנו לחופשי.*

.

.

שיהיה לנו האומץ לאהוב, להיות עדינות, לדרוש את העדינות, לשחרר אותן, אותם ואת עצמנו,

ושתהיה לכולנו שבת שלום,

.

מיה טבת דיין