על העדינות

בבוקר שלאחר ליל הכטבמים, כשהרגליים והידיים עדיין רעדו לי מהמתח של הלילה, קיבלתי מייל: "מיה בוקר אור! מצפים ומתרגשים להיפגש היום, שלחי את מספר הרכב שלך כדי שנסדר לך אצלנו חנייה". בהיתי במילים האלו דקות ארוכות – בהתחלה בכלל לא זכרתי איזה יום היום. וכשנזכרתי עדיין לא זכרתי את היומן שלי, כלומר, שבכלל היה לי יומן ותכניות ואירועים כמעט לכל יום מימות השבוע הזה. וכשנזכרתי גם בזה -  אירוע צהריים בפני קהל גדול של איזו עמותה -  אמרתי לעצמי רגע, אבל מה הקשר. מה הקשר עכשיו לדבר על שירה ואיך היא פוגשת חינוך, זה היה נושא המפגש, כלומר, לא מה הקשר של זה לחיים, אבל מה הקשר של זה לעכשיו, לרגע הזה, לרגליים הרועדות, הנפש שעוד מנסה להדביק את קצב הגוף?

.

 

ואז גיששתי איתם בעדינות, וכתבתי להם, מה, באמת המפגש שלנו עומד להתקיים? והם ענו לי, בטח, הלילה מאחורינו, קמנו לבוקר חדש וכולנו מצפים ומצפות!

.

 

שוב הסתכלתי על המילים האלו, דמיינתי את עצמי מתרחצת ומתאפרת ומתלבשת ונכנסת לאוטו ונוסעת לשם, ידעתי על מה אדבר, ידעתי אילו שירים ארצה לקרוא ובעיקר איזה מחשבות ארצה להעביר, ידעתי איזה שאלות בטח יהיו ומה יהיו התשובות שלי עליהן, ידעתי שאני יודעת איך עושים את זה, אני עושה את זה מול אלפי אנשים, וגם ידעתי באותה נשימה שאין שום סיכוי שאעשה את זה עכשיו, כלומר, שזה לגמרי לא מסונכרן עם מה שמתרחש אצלי בנפש.

.

 

הנפש שלי בכלל לא רצתה להתרכז, או לדבר, או לאסוף מחשבות, או להיות בשיגרה אחרי שנשלפה ממנה בצורה חדה כל כך. מה הקשר שיגרה עכשיו?  הנפש שלי היתה באיזה ג'ט לג ולא היתה שום דרך לזרז אותה, לגרום לה להדביק את הקצב, היא עדיין היתה בליל אמש, בזמן נטול זמן, ובלילה נטול כוכבים.

.

 

ואז, למרות שיכולתי להמציא איזה תירוץ מעולם התירוצים הרגילים, כתבתי להם בדיוק את זה: הנפש שלי עדיין בג'ט לג מהלילה. אולי נקבע תאריך אחר?

ושלחתי.

.

 

התשובה הגיעה מיד והיתה מפתיעה לטובה: הם כתבו: ברור! עם סימן קריאה. והוסיפו: האמת שגם הנפש שלנו לא ממש פה.

.

 

וזו היתה הפעם הראשונה מאז שפרצה המלחמה הזאת, המטלטלת ביותר מכל המלחמות שעברנו, שהתחלתי לשאול את עצמי מה רלוונטי עכשיו לנפש.

לא איך לשמור על השיגרה בכל הכוח.

לא איך להמשיך כאילו כלום.

לא איך לתפקד, לכתוב, לפרסם, לטפל, להיות אמא, ללמד.

אלא בפשטות, שאלת כן או לא: *האם זה רלוונטי לנפש שלי עכשיו?*

.

 

כי הנפש, בימים אלו פזורת נפש. החברה הטובה שלי לא התעוררה השבוע להרצאה שהיתה אמורה להעביר, היא פשוט שקעה לשנת צהריים, וכשהתעוררה בכלל לא זכרה, וכשזכרה -  נסעה ואיחרה. והחברה הזאת בימים רגילים היא רס"ר קשוחה של זמנים, אבל גם אצלה עכשיו הנפש פזורת נפש.

.

 

וחבר אחר שלי, שהוא כנראה האיש העסוק ביותר בעולם, שתמיד עובד בכמה פרויקטים עצומים במקביל, עמד מול קהל גדול מאוד לפני שבוע ואמר להם, האמת אני לא יודע מה לומר לכם. ולזמן מה הוא שתק והם שתקו. וגם זה היה מובן. כי הנפש של כולם היתה פזורת נפש.

.

 

והמשוררות שאני עורכת את ספריהן מתבוננות בשירים שכתבו רק לפני כמה חודשים ואומרות, השירים האלה לא רלוונטיים לנו יותר. לנפש.

.

 

אז השבוע ניסיתי להאזין לנפש ולבדוק מה כן רלוונטי לה עכשיו. וכך קרה שבכל אירוע שערכתי השבוע, סטיתי מהכותרת שנתתי אי אז בזמן אחר, ודיברתי רק על מה שנפשי ביקשה באותו רגע. לפעמים שאלתי את הקהל: מה רלוונטי לנפש שלכם? וכשעלו מילים כמו התכנסות, ודאגה, ותקווה – אז פשוט דיברנו עליהן. לפעמים בכינו. לפעמים החבקנו. בעצם, אני חושבת שלא עשיתי שום דבר כמצופה השבוע. לא דיברתי על שום דבר כרגיל. לא שמרתי על השיגרה בכלל. לא העמדתי פני גיבורה. או אדישה. או יודעת. השבוע לא ידעתי דבר, פרט לשאלה הזאת שמאז אני שבה ובודקת שוב ושוב: *מה רלוונטי עכשיו לנפש?*

.

 

אני רוצה לסיים עם שיר של חנה סנש שמתאים לי השבוע לנפש. קראתי אותו בשיעור הסיום של סדנת הכתיבה שלי. חנה סנש היתה כותבת מחוננת ממש, היא כתבה אותו כשהיתה בת 19 בלבד, למלחמה, מלחמת העולם, היו עוד שנים ארוכות לפניה, וחנה סנש חיפשה בתוכה האנושיות. בתוך המלחמה ובתוך האגו ובתוך המפלצתיות ובתוך הקושי והצער. שזה ממש כמו לחפש את הנפש.

.

במדורות מלחמה / חנה סנש

 

בִּמְדוּרוֹת מִלְחָמָה, בִּדְלֵקָה, בִּשְׂרֵפָה,

בֵּין יַמִּים סוֹעֲרִים שֶׁל הַדָּם,

הִנְנִי מַבְעִירָה פַּנָּסִי הַקָּטָן,

לְחַפֵּשׂ, לְחַפֵּשׂ בֶּן-אָדָם.

שַׁלְהֲבוֹת הַשְּׂרֵפָה מַדְעִיכוֹת פַּנָּסִי,

אוֹר הָאֵשׁ מְסַנְוֵר אֶת עֵינַי;

אֵיךְ אַבִּיט, אֵיךְ אֶרְאֶה, אֵיךְ אֵדַע, אֵיךְ אַכִּיר,

כְּשֶׁהוּא יַעֲמֹד לְפָנַי?

תֵּן סִימָן, אֱלֹהִים, תֵּן סִימָן עַל מִצְחוֹ,

כִּי בָּאֵשׁ, בַּדְלֵקָה וּבַדָּם,

כֵּן אַכִּיר אֶת הַזִּיק הַטָּהוֹר, הַנִּצְחִי,

אֶת אֲשֶׁר חִפַּשְׂתִּיו: בֶּן-אָדָם.

 

(נהלל, 11.10.1940)

 

.

 

שתהיה לכולנו שבת שלום והרבה הרבה שקט, אמן,

.

.

מיה טבת דיין