אתמול דיברתי מול כמה מאות רופאות, פסיכולוגים, עובדות סוציאליות ומטפלים אחרים על השיבוש – כלומר, על המציאות המשובשת כל כך, זמן ארוך כל כך, ומה עושות עם טלטול החיים הזה, שלפעמים קשה לישון בו בלילה, שלפעמים הילדים שלנו מתערערים ממנו, לפעמים המטופלים שלנו. מה עושות עם מציאות חיים כזאת שמתמשכת עוד ועוד עד שנדמה שלעולם לא נחזור לחיים הקודמים שלנו.
בזמנים מטלטלים אני אוהבת להסתכל על המציאות מאיזה מרחק, כדי לקבל פרופרוציה קצת אחרת, ולכן סיפרתי להם אתמול שני סיפורי בריאה. הסיפור הראשון הוא סיפור הינדואי, על ברהמין שהלך לאיבוד, ואז נתקל בזרות, מירמה, אונס, דמיון, כישוף, תשוקות לא ממומשות, והתעקשות – וכתוצאה מכל אלה הוליד תינוק שאינו אחר מאשר האב הקדמון שלנו. של כולנו! אנושות שלמה, שנולדה משיבוש ושעד היום זורמים בדמה כל החומרים הללו.
הסיפור השני היה הסיפור היהודי שכולנו מכירות: זה שמתחיל מהשיבוש הראשון בגן עדן, רק שגם השיבוש הזה לא היה ראשון, כי אפילו גן העדן בעצמו נברא מתוך תוהו ובוהו.
האמת היא שיש כל כך הרבה סיפורי בריאה כאלה בתרבויות העולם, שעולה השאלה האם זה מקרי שתמיד העולם נברא מתוך שיבוש? ואיך האי-סדר קשור לבריאה, ואולי גם לבריאות?
בעצם, גם התרבויות העתיקות שלנו הבינו ששום דבר בעולם לא נברא כשהכל מתנהל כסדרו. פרח חייב שדבורה תפרע את האבקנים שלו כדי להתרבות. כל מעשה רבייה דורש שנחרוג מהלבד שלנו ונתערבב עם אחר. אני חושבת על מדענים גדולים בהיסטוריה ועל רגעי ההארה שלהם שתמיד נגרמו בתוך איזה שיבוש בחיים, במעבדה, בניסוי. על הבודהה שרק כשיצא מחיי הארמון הצליח לפקוח את עיניו. אפילו עליי אני חושבת ואיך התחלתי לכתוב שירה בלילה שבו אמי מתה. כי הסיכוי היחיד שמשהו עמוק ישתנה הוא רק אם משהו עמוק ישתבש. שיבוש לטובה.
הבעיה היא שהשיבוש הזה אולי לטובה אבל לא תמיד מרגיש כל כך טוב. ההיפך, למשל עכשיו, הוא מרגיש כמו תעלת לידה חשוכה ומפחידה למדי. כי ככה זה תעלות לידה. לפני רגע היית ברחם החם ועכשיו את נדחפת לאנשהו אחר, בלי לדעת מה יהיה טיבו של המקום הזה ומתי זה יגיע.
.
אבל אולי אפשר לספר את אותו סיפור במונחים אחרים? ממש כמו המספרים העתיקים ההם, אולי אפשר לומר שאנחנו בלב השיבוש שמוליד אותנו? או טוב יותר: שאנחנו בשיא סיפור הבריאה של עצמנו?
לספר את הסיפור במונחים אחרים פירושו לזכור למשל, שמקור המילה "משבר" הוא בכלל השרפרף שעליו כורעת היולדת בעת לידתה, והוא גם עינוי לצירי הלחץ שלקראת סוף הלידה, כינוי לרגעים הכי מסוכנים, והכי פלאיים של סף הלידה.
לזכור ששיבוש, הוא בעצם תנאי הכרחי לשינוי וללידה מחדש. כי זה טיבו של העולם מרגע שנברא.
ולזכור שאפילו חופש - שעליו אנחנו נלחמים כל אחד ממקומו - חופש הדיעה שלנו, והדת והקול ותפיסת העולם – אפילו חופש הוא לא מה שאומרים שהוא. הוא לא נוח, הוא דורש עבודה קשה, הוא חמקמק, והוא בטח ובטח לא חופשה בקאריבים.
אז אני מסיימת היום את הטור הזה עם שיר שלי על הכלבה שלי, שמתה כבר לפני כמה שנים אבל בשיר הזה היא פשוט ברחה אל החופש שלה. לפעמים אני מדמיינת את עצמי רצה ככה, כמוה, אל הקצה השני של העיר, כל האיברים מתעוררים לכל הכיוונים, מתנשפת. יודעת מאיפה אני רצה. לא יודעת לאן או מה יעלה בגורלי. בעצם זה מצב קצת דומה למה שכולנו חווים עכשיו, השאלה אם נזכור לראות בזה שיבוש לטובה, משבר לידה, וחופש.
חופש / מיה טבת דיין
אֲפִלּוּ הַמָּוֶת שֶׁלָּהּ הָיָה מְמֻסָּד –
בִּזְרִיקָה מַרְדִּימָה, עַל מִטַּת הַוֵּטֵרִינָר
בַּמִּרְפָּאָה הַפִּנָּתִית בִּבְּרוֹדְוֵוי, כְּשֶׁכְּבָר הָיָה בָּרוּר
שֶׁהַפֶּלֶא שֶׁהִרְכִּיב אוֹתָהּ מִבִּפְנִים
הִגִּיעַ לְקִצּוֹ.
רִגְעֵי מֶרֶד סְפוּרִים:
כְּשֶׁאָכְלָה גּוּשׁ גְּבִינַת פַּרְמֵזָן עִם הַשַּׂקִּית,
כְּשֶׁרָקְדָה בְּמַעְגָּלִים אֶקְסְטָטִיִּים סְבִיב נְחַשׁ צֶפַע כְּאִלּוּ הָיָה
אֱלֹהִים, כְּשֶׁקָּפְצָה לְמַאֲגַר שְׁפָכִים בַּמִּדְבָּר, כְּשֶׁנָּשְׂאָה בֵּין שִׁנֶּיהָ
רֶגֶל שׁוּעָל. בַּסּוֹף תָּמִיד רָחַצְנוּ אוֹתָהּ
בְּשַׁמְפּוֹ בְּרֵיחַ תַּפּוּחִים. מִי שֶׁנִּכְנַס בַּדֶּלֶת אָמַר
אִי אֶפְשָׁר לְנַחֵשׁ שֶׁיֵּשׁ פֹּה כֶּלֶב.
שָׁנָה לִפְנֵי מוֹתָהּ, חָמְקָה, נֶעֶלְמָה בַּגֶּשֶׁם,
וְנִתְפְּסָה עַל יְדֵי הַפִּקּוּחַ הָעִירוֹנִי.
הִיא הִמְתִּינָה לָנוּ בְּצִדָּהּ הַמִּזְרָחִי שֶׁל הָעִיר
בְּבִקְתַּת עֵץ סְפוּנָה בְּשֶׁלֶג, אוֹר כָּתֹם בַּחַלּוֹן,
אָח מְבֹעֶרֶת וּשְׂמִיכוֹת.
שִׁלַּמְנוּ אֶת הַקְּנָס.
בָּאִישׁוֹנִים שֶׁלָּהּ זָרְחָה עֲדַיִן אוֹתָהּ רִיצָה פְּנִימִית, פְּרָאִית,
הַהֵחָלְצוּת הַזֹּאת, שֶׁהִפְתִּיעָה גַּם אוֹתָהּ
הַחֹפֶשׁ עָלָה עַל גְּדוֹתָיו בְּתוֹךְ הָאוֹטוֹ הַסָּגוּר שֶׁלָּנוּ
כָּל הַדֶּרֶךְ לַמַּעֲרָב,
וְהָיָה שׁוֹנֶה מִכָּל מַה שֶּׁאֵי פַּעַם יָדַעְתִּי עָלָיו:
מַסְרִיחַ מִטַּחַב, בֹּץ, כְּלָבִים אֲחֵרִים
וְצֶמֶר רָטֹב.
שתהיה לכולנו שבת שלום,
מיה טבת דיין