על התמיכה

השבוע הייתי עם קבוצה נפלאה של כותבות על אי קטן ביוון. כשרק הוזמנתי לעשות את זה אמרתי שאין לי מושג איך זה יכול להסתדר, כלומר, איך הבית יסתדר בלעדי, איך הבנות שלי יסתדרו. אולי כי אני יתומה מאמא ורגילה שהעול עלי. אלא שכל שאר בני הבית היו הרבה פחות מוטרדים ממני. האהוב שלי חתך את ימי העבודה שלו באמצע. אבא שלי הגיע פעמיים עם ארוחת צהריים. אח שלי אסף מבית הספר והביא לחוגים. הבכורה הכינה משחק יומי לצעירה. האמצעית האכילה את הכלב. ז'אנה לקחה אותו כל בוקר לטיול ארוך. המורות והמורים בבית הספר הבינו שלא הכל עומד להיות מתוקתק. ומה שיצא זה שהכל היה די מתוקתק, ואני התפניתי בראש שקט להקדיש את כל כולי לקבוצת הכותבות שהייתי איתה.

 

אני זוכרת שאיך שנחתתי ביוון התקשרתי אליהם, וכנראה שאלתי יותר משאלה אחת, כי הם אמרו לי מפורשות: אמא, תפסיקי עם השאלות, לכי תעשי מה שאת צריכה לעשות, אנחנו נסתדר.

 

וה"אנחנו נסתדר" הזה היה גדול יותר משתי המילים שלו. כי מעבר להסתדרות שלהם, היתה מגולמת בו בשקט ובאהבה התמיכה שלהם בי. כולם יחד התגייסו לתמוך בי. בעבודה שלי. והאמת, כשהבנתי את זה התחלתי לבכות.

 

ולמה אני מספרת את זה? כדי להזכיר גם לעצמי שאפילו בלי לנסוע לשבוע אנחנו מוחזקות כולנו על-ידי רשתות של תמיכה. הרבה ידיים עובדות כדי לתמוך בנו. בהגשמת הרצונות שלנו. חלקן עושות דברים גדולים וגלויים כמו לאפשר לנו נסיעה כזאת, למשל. אבל אחרות עושות דברים יומיומיים שאנחנו נוטות לשכוח, למרות שהתמיכה שלהן גדולה לא פחות, מתמשכת, סיזיפית לפעמים, היא מאפשרת לנו להתפנות לעבודה, או להחזיק את המשפחות שלנו בדרך שבה בחרנו. ואני מדברת על מורות, גננות, מטפלות, שכנים ושכנות, משפחה, חברים, חברות.

 

לפעמים כשאני כותבת את זה, יש מי שאומרת, לי אין שום עזרה, כלום, אני בעולם הזה לגמרי לבד, הכל על הכתפיים שלי. ואז אני אוהבת להזכיר שאי אפשר באמת לעשות בעולם הזה כלום לבד, בלי האנשים בחברת החשמל, בסופר, בחניון, במכולת, איפה לא. ושכשאת מסכלת על הדברים ככה, את מבינה שהמון ידיים שקופות תומכות בך בכל רגע ורגע של החיים. גם ממש עכשיו.

 

חשוב להסתכל על זה, כי זה מחזק מאוד, במיוחד כשאת אמא ומרגישה שכל העולם רק על כתפייך.

 

וחשוב להסתכל על זה כי כשאת רואה את רשתות התמיכה האדירות סביבך את רואה גם את התמיכה שאת בעצמך מספקת לאחרים. חלקם כאלה שאנחנו נוטות לשכוח כי הם לא בטווח הראייה המיידי. למשל התמיכה העקיפה שלנו במקומות העבודה של בני ובנות הזוג שלנו.

.

אבל כשאנחנו עיוורות לכל מי שתומך בנו, אנחנו נוטות לשכוח גם את התמיכה שאנחנו בעצמנו נותנות.

 

למשל השבוע כתבתי על הסבתות. תרבותית למדנו לחשוב עליהן כעל נשים מבוגרות וחמודות שמונעות מכח האהבה לנכדים ולמשפחות, ושמחפשות תעסוקה ומטרה בחיים. רק שבפועל סבתות מהוות יותר מעשרה אחוזים מהתל"ג – התוצר הלאומי הגולמי של מדינות. הן מאפשרות לשוק העבודה להמשיך להתקיים כשילדים, למשל, חולים בבית. הן מעניקות תמיכה של כח עבודה חינמי לחלוטין, משאבי זמן, כישורי חיים, טיפול, חינוך, סיעוד וניסיון עצום. הן לא עולות למשק כלום. אבל לא זכור לי אף מעסיק או שר בממשלה שעצר לרגע אחד את שגרת יומו כדי להכיר בכלל בתמיכה של סבתות, מי שמאפשרות לעסק שלו או ליוזמות הפוליטיות שלו להתרחש בכלל.

 

מיותר לציין שזה גם היחס לאימהות. הן מבצעות את העבודה השקופה והלא משולמת הנרחבת ביותר בעולם. לפעמים כדי להרוויח כסף הן לוקחות על עצמן עבודה נוספת בתשלום. אבל העבודה שלא בתשלום היא זו שמאפשרת לשאר העולם לצאת לעבודה, להתפרנס, לצבור שכר שעתי, לעשות קריירות, להניע ממשלות ולהאמין שהם עושים הכל לבד.

 

בכל אופן, יש קשר הדוק בין לזכור את התמיכה שאנחנו מקבלות ולזכור את התמיכה שאנחנו נותנות. אף אחת מהן לא צריכה להיות מובנת מאליה. גם כי מהתמיכה הזאת נובע הכוח שלנו. וגם, כך אני מאמינה, כי ההבנה הזאת יכולה לשנות את המציאות, את המשפחה, את הזוגיות את איך נצביע בקלפי ולמי. פשוט לראות למי אנחנו נותנות את הכח, ואיך, ומי מעניק לנו את הכוח ואיך.

 

השבוע העבודה שלי התאפשרה בזכות הילדות שלי, האהוב שלי, אבי, אחי. ונדמה לי שאין הודיה גדולה מדי במי שתומך בנו. ושיש סיכוי שהמהפיכה השוויונית הגדולה ביותר תתחיל בפקיחת עיניים יומיומית לכך, למערכת התמיכות הגדולה, השקופה ברובה, שהיא הבסיס לכל מה שאנחנו עושות. בכך ובמילה הזאת: תודה.

 

משם, רק תדמיינו מה עוד יכול לקרות...!

 

שתהיה לכולנו שבת שלום,

 

מיה טבת דיין