על כוחם של הדברים החמודים

*על כוחם של הדברים החמודים | מיה טבת דיין | 6 דקות בשישי | 18.7.2025*

 

הבאנו את הכלבה אחרי שנפגענו פגיעת הדף חמורה מטיל אירני, באוקטובר האחרון. אצל רוב האנשים המתקפה ההיא, החד פעמית, עברה בלי שהבחינו בכך. אבל את החיים שלנו היא טרפה, היו כמה שעות שלא הצלחתי בכלל לסגור את הלסת, ונותרתי בהבעה של תדהמה, ואז במשך ימים גם אני וגם הבנות לא הצלחנו להכניס שום דבר לפה. ואז נסענו, ואז הבאנו את הכלבה.

.

היא היתה כל מה שהפוך מטיל אירני. כל מה שהפוך מצינור ברזל חלול, ענק, כל מה שהפוך מרעש נורא, להרס, לשברי הזכוכיות באלפיהם בכל מקום. היא היתה רכה ומתולתלת, חמימה וטובה, היא השתינה בכל מקום, העולם היה בית השימוש שלה וגם מקור להפתעות, היא התלהבה מכל עלה, כל ציפור, היא לא הפסיקה להתחכך בדשא ובגדרות כאילו מה שיעשה לה טוב יהיה פשוט לגעת בכל דבר כל הזמן.

.

בדיוק ההיפך מאיך שאנחנו הרגשנו, שרק חיפשנו מקום להתחבא מהעולם, ממה שמאיים לגעת בנו.

.

הכלבה הוציאה אותנו החוצה. לא היתה ברירה. חמש פעמים ביום אילפנו אותה לצרכים. בחוץ פגשנו אנשים, את השמש, הדשא והעולם, ונזכרנו בתנועות של עצמנו מחדש. הכלבה הזאת חמודה ואנשים כל הזמן עצרו ללטף אותה. בינתיים הם גם שוחחו איתנו. סיפרו על הכלבים שלהם, על איך הכלבים שלהם הצילו אותם, והיו שכנות קבועות שפגשו אותנו במסלול היומי, והמתינו לכלבה עם איזו הפתעה. ובסוף גם אנחנו חיכינו לפגוש את השכנות הללו.

.

לאט לאט העולם החל להיראות כמטמון של הפתעות טובות ומשמחות. קשה היה להאמין. לא היה לזה שום קשר לחדשות. לכותרות שלהן. לאירועים מפחידים ממש שהתרחשו אחרי אותה מתקפה אירנית. כל כך הרבה דברים מפחידים עוד קרו אחריה. אבל בכל פעם שהפחד תקף מישהו מאיתנו ניגשנו להתכרבל בפרווה שלה, שעם הזמן הפכה עבה יותר, וגדולה יותר. גדולה ממש. הכלבה הזאת נהייתה גדולה מספיק כדי לשמש חומה פרוותית בינינו לבין המציאות.

.

ואגב, בימים רגילים, אני האחרונה שמחפשת חומות ביני לבין המציאות. ובימים רגילים גם לא היתה לי שום תכנית לאמץ כלבה בנוסף לכלב שלנו. אבל המלחמה הזאת הביאה איתה הרבה דברים לא מתוכננים, ולאחד מהדברים הלא מתוכננים הללו היה זנב.

.

זה מזכיר לי איך שבועות ספורים אחרי שאמי מתה מצאתי את עצמי נכנסת לחנות באוניברסיטה העברית בהר הצופים וקונה לעצמי דברים יפים. דברים יפים שלא ממש הייתי צריכה. כל מיני נרתיקים צבעוניים ופנקס ואיזו עט וסיכה, וכששילמתי עליהם בקופה שאלתי את עצמי בלב, מה אני צריכה את כל זה? אבל במשך חודשים לאחר מכן בכל פעם שפתחתי את התיק שלי היה לי ממש יפה בעיניים. בעצם, התיק שלי הפך לתיבת מטמון עם המון דברים יפים. ובכל פעם שהייתי צריכה לראות יופי בתוך המציאות שהיתה עצובה   וחסרת צבע, כל מה שהייתי צריכה לעשות הוא לפתוח אותו ולהתבונן ביופי שקניתי לי.

.

כשנסענו לקנדה, המניע היה דומה: לראות את החיים על רקע יפה, להתמסר ליופי שנראה כמו גלויה ולתת לו לחלחל. ממש כפי שבמשך שנים דברים קשים ועצובים ולא יפים חלחלו אל הנפש. בשלב הזה כבר הבנתי שהיופי מרפא. שהוא לא פינוק, או פריווילגיה. יש לו יכולות ריפוי של ממש. ואילו במלחמה הנוכחית למדתי שגם לחמידות יש את היכולות האלו.

.

הבעיה היא שלחמידות יש סטיגמה לא משהו. היא משוייכת לארנבונים, לבובות פרווה ומוגבלת בדרך כלל לבנים חתיכים ולילדות צעירות. ואת אמורה להיגמל מדברים חמודים, אחרי שעברת את גיל שמונה או תשע, כי החיים עשויים מיותר מזה, דברים חשובים, הרי גורל ורציניים. והתמסרנו לדברים הרי גורל ורציניים בשיא הרצינות שלנו, עד שהגיעה לחיינו כלבה חמודה מאוד והזכירה לי שלחמידות יש כח מרפא. ומאז אני רואה ככה את העולם: כשאני מפחדת אני אומרת לעצמי שאני בסך הכל אנושית וחמודה מאוד. וכשאני עושה טעויות, אני אומרת לעצמי שזה אנושי וחמוד. ואם אנשים חמודים לידי אני אומרת להם את זה, ואם הם עושים פרצוף נעלב של "מה קשור חמוד עכשיו?" אני מיד מסבירה גם להם שחמוד זה מרפא.

.

בכל אופן, לגבי כלבים קראתי שזה לא סתם שהם חמודים בעינינו, יש להם יכולת לתקשר איתנו בשדרים הורמונליים, לפענח את מצב הנפש והרוח שלנו וגם את מצבנו הפיזי ולהגיב לכך. הם סיסמוגרף של אהבה, והם למדו, עם האבולוציה, איזה מבט שלהם גורם לנו להעלות אוקסיטוצינים ולאהוב אותם אפילו יותר. לא סתם אומרים "עיני כלב".

.

השבוע צילמו אותי לראיון שיופיע בשבוע הבא בעיתון. הראיון עוסק בספרי החדש, "היהודייה הנודדת", בנסיעות ובחזרות שלנו ובמקומות הלא מתוכננים שאליהם טלטלה אותנו המלחמה הזאת. וכשהגיעה העת להצטלם והצלם שאל אם יש לי איזה כיוון לצילום, אמרתי שאני חושבת שכדאי שאצטלם עם הכלבה. הוא לא ירד לסוף דעתי וביקש תמונה שלה. שלחתי לו. הוא ענה מיד: אהה איזו חמודה!

.

אנחנו בזמנים מאוד לא חמודים. התחושה היא שדברים מתפרקים מבחוץ ומבפנים, וששום דבר לא נאסף עדיין, לא משתקם, ההיפך, הפירוק שוב ושוב מוביל לפירוק גדול ממנו. איבדנו אלפי אנשים בנפש ועוד עשרות אלפים בפציעות ובהלם קרב, וגם מעבר לגבולות שלנו האדמה סופגת כמויות לא נתפסות של מוות ושל כאב. וכששאלתי את עצמי איך להישמר בתוך המצב הזה, איך להינצל מדי יום, לא היתה לי תשובה בהירה, אבל  התבוננתי בכלבה ששוכבת לצדי, בחמידות שלה, והלב שלי התמלא אסירות תודה.

.

אני מסיימת עם השיר הזה, שכתבתי עליה, ושנמצא גם הוא ב"היהודייה הנודדת":

.

*היא כנראה עשתה משהו גדול למען האנושות, ואז*

 

אַחֲרֵי שֶׁמֵּתָה, אֱלוֹהִים

אָמַר לָהּ תִּבְחֲרִי מָה שֶׁתִּרְצִי

לַגִּלְגּוּל הַבָּא, אֲפִלּוּ שְׁנֵי דְּבָרִים,

וְהִיא אָמְרָה מִיָּד שֶׁהִיא בּוֹחֶרֶת לִהְיוֹת

גּוֹלְדֶן מְעֹרָב עִם פּוּדֶל, כִּי לִבְחֹר סְתָם כַּלְבָּה

לֹא מַבְטִיחַ לָךְ כְּלוּם, אַתְּ עֲלוּלָה

לִמְצֹא אֶת עַצְמֵךְ גַּם בְּתוֹךְ צַלַּחַת

בְּתַאיְלַנְד, אֲבָל בְּתוֹר גּוֹלְדֶן-דּוּדֶל,

אֵין סִכּוּי שֶׁתַּגִּיעִי לָרְחוֹב

וְהַדָּבָר הַשֵּׁנִי? אֱלוֹהִים שָׁאַל,

 

וְהִיא אָמְרָה, אִם אַתָּה מַמָּשׁ מִתְעַקֵּשׁ,

תֵּן לִי שֵׂעָר חָלָק.

אֶת זֶה אֱלוֹהִים הֵבִין מִיָּד

וְשִׁגֵּר אוֹתָהּ בַּחֲזָרָה לְכָאן –

שֵׂעָר חָלָק מְּכַסֶּה עֵינֵי דּוּדֶל עֲגֻלּוֹת

וְהִנְחִית אוֹתָהּ

הַיְשֵׁר בַּדִּירָה שֶׁלָּנוּ בְּתֵל אָבִיב.

זֶה בֶּטַח קָשׁוּר

 

לַחֲטָאִים שֶׁלָּנוּ מֵחַיִּים קוֹדְמִים.

נִגְזַר עָלֵינוּ לְשָׁרֵת כַּלְבָּה, לְרַפֵּד אֶת הַבַּיִת

בְּכָרִיּוֹת הִיפּוֹאָלֶרְגֵּנִיּוֹת, עֲצָמוֹת

מְעֻשָּׁנוֹת וְאָזְנֵי יַחְמוּר, לָשִׂים אֶת מִבְטַחֵנוּ

בַּתָּכְנִית הָאֱלֹהִית הַגְּדוֹלָה,

לְהִתְמַסֵּר לְזֶה וּלְהִכָּנַע.

 

וַאֲנַחְנוּ עוֹשִׂים אֶת זֶה

בִּדְבֵקוּת, מְשַׁמְּנִים אֶת כַּפּוֹת הָרַגְלַיִם שֶׁלָּהּ

בְּשֶׁמֶן קוֹקוּס, מְטִיסִים אוֹתָהּ אִתָּנוּ בָּעוֹלָם

בִּכְלוּבִים רַכִּים, חוֹפְפִים אֶת הַפַּרְוָה הַקְּדוֹשָׁה

בְּשַׁמְפּוֹ אֻכְמָנִיּוֹת, מְפַנִּים אֶת מֶרְכַּז הַמִּטָּה שֶׁלָּנוּ,

מַאֲזִינִים בְּיִרְאָה לַנְּשִׁיפוֹת

הַמְּבֹרָכוֹת בִּקְצֵה הַחֹטֶם הָרוֹטֵט שֶׁלָּהּ.

 

וְהִיא, בִּתְמוּרָה, חֲמוּדָה כָּל כָּךְ,

שֶׁבְּבַת אַחַת אֵין מִלְחָמָה וְאֵין יְהוּדִים וְאֵין

דְּאָגָה וְאֵין פַּחַד. וְזֶה בֶּאֱמֶת,

כְּמַאֲמַר הַקְּלִישָׁאָה, מַרְגִּישׁ כְּמוֹ

דַּף חָלָק, אוֹ כְּמוֹ לִהְיוֹת יְלָדִים.

אוּלַי הַחֲמִידוּת שֶׁלָּהּ עוֹשָׂה אֶת זֶה

אוּלַי זֶה בִּגְלַל שֶׁהִיא מַזְכִּירָה לָנוּ

אֶת אֱלוֹהִים, אוּלַי שְׁנֵי אֵלֶּה הֵם בִּכְלָל

 

אוֹתוֹ דָּבָר, בְּכָל מִקְרֶה

אֲנַחְנוּ עוֹבְדִים אוֹתָהּ וְהִיא

מִצִּדָּהּ שׁוּב גּוֹאֶלֶת

אֶת הָאֱנוֹשׁוּת שֶׁהִיא אֲנַחְנוּ.

.

.

*שתהיה לכולנו שבת שלום וימים שקטים*

מיה טבת דיין