לא מזמן קיימתי מפגש סגור עם חבורה של ישראלים שחזרו לארץ מעמק הסיליקון. הם ביקשו שנדבר על "שייכות" ואני סיפרתי להם ששייכות היא מה שלבסוף החזיר אותי לישראל – ולא שהיו לי אשליות, ידעתי מהתחלה שלא אשתייך בחול, אבל לא ידעתי עד כמה זה ירוקן אותי ויהפוך את כל החיים המאוד נוחים שם לכאלה שפשוט לא קשורים לדבר. כמובן שאצל אנשים שונים חוויית החיים בחול מרגישה שונה, אבל במפגש הסגור ההוא, באותו מעגל של אנשים, הרגשתי שכולם הנהנו והבינו על מה אני מדברת.
וכשניסינו להבין מה זו השייכות הזאת, מה גורם לנו לחוש אותה, עלו כל מיני מילים כמו אוכל, משפחה, בית, שפה, אבל בעיני המילה המנצחת היתה אחת: השבט שלנו.
ואני זוכרת שמישהו אמר, אם אני חושב שוב על עזיבה של הארץ, קשה לי עם זה ממש, אבל אם אני מדמיין את השבט שלי עובר איתי, אז המחשבה הזאת מרגישה אחרת.
ואז חשבתי על השבט הזה, אותו שבט שלפעמים, נגיד בטיולים בחוץ לארץ, את חומקת ממנו, מחפשת מקום בלי ישראלים. אבל אז את חוזרת לארץ כי היה לך יותר מדי זמן בלי ישראלים, כלומר, יותר מדי זמן בלי השבט שלך, ואת מתגעגעת אליהם ואת אוהבת אותם ואת מתעצבנת עליהם ואת מצפה מהם להמון ואת משתגעת מהם וגם משווה את עצמך אליהם. כי מי עוד יוציא ממך כאלה אמוציות אם לא השבט שלך.
וחשבתי איך, כשחזרתי לארץ, הרגשתי איך מיום ליום אני יותר חזקה, מעורבת, מתעניינת. תחושות שאני אישית לגמרי שכחתי איך הן מרגישות כשלא חייתי בישראל.
עכשיו, העניין של שבט הוא מורכב, כי אין לנו באמת שבט אחד, כולנו משתייכים ליותר משבט אחד וזה מצטבר:
יכול להיות לך שבט משפחתי
שבט במשרד
שבט של החבר'ה
שבט של השכונה
ואז שבט פוליטי
ושבט תרבותי
ולפעמים השבטים האלו מתנגשים זה בזה למרות שאנחנו עצמנו ממש מרגישות שייכות לכולם.
כשבילינו כמה שנים בנדודים פרסמתי ספר שירה שלם וקראתי לו "לאן שנצוף שם בית", כי הבית שלי היה אז שבט של חמישה אנשים – שני הורים ושלוש ילדות. ולא היה משנה איפה נהיה. אבל כשאנחנו בישראל השבט שעושה לנו בית הוא שבט של כמה מליונים.
אבל מה קורה כשהשבטים שאת משתייכת אליהם ואוהבת אותם עומדים על סף של מלחמה ממש?
החודש פרסמתי פואמה ארוכה מאוד על אבא שלי ואחיו הצעיר וקראתי לה "מלחמת אחים" זה שם גדול מאוד לויכוח משפחתי. זה הביטוי הכי מאיים בישראל כיום, אבל השיר הוא על סיפור פרטי מאוד, כל כך פרטי שמיד הוא עורר עניין והתחיל לרוץ בכל מיני קבוצות וואטסאפ של קיבוצים ושל ישראלים בחול.
וכך קרה שמיד אחרי שפרסמתי את הפואמה הזאת קיבלתי עליה הרבה מאוד תגובות, ומתוכן שני דברים תפסו אותי ממש מופתעת.
הראשון הוא כמות התגובות המזדהות, ואני חושבת שהופתעתי כי לא שיערתי שכל כך הרבה משפחות חוות בתוכן את השבר הפנימי הזה שאנחנו חווים. לא שיערתי מה קורה בתוך השבטים הקטנים שמרכיבים את השבטים הגדולים שמרכיבים את החברה שלנו. לא שיערתי שהגבול בין שבטים אינו כזה ברור כמו שמנסים להציג לנו, אלו לא באמת שתי קבוצות זו נגד זו. אלו המון קבוצות ורבה השתייכויות, כי אנחנו מורכבים מהרבה יותר מאחד ועוד אחד.
והדבר השני שתפס אותי עם דמעות בגרון, היתה התגובה של דוד שלי, שקרא את השיר וכתב לי וואטסאפ. זו היתה הודעה ארוכה אבל אני מצטטת פה את השורות המסיימות שלה:
"את וודאי יודעת שבמשפחתינו אין ולא תיהיה "מלחמת אחים". האהבה בנינו גדולה מדי ולעולמי עולמים ללא מילים מיותרות, ולמרות חוסר ההסכמה בינינו על נושאים פוליטיים בארץ. בהרבה אהבה לך ולכל משפחתך הנפלאה, ממני וכל המשפחה"
ובא לי לעצור פה.
ולהשאיר את המילים שלו תלויות ככה אל תוך השבת של כולנו.
אז אני משאירה אותן לסיים את הטור הזה. ובמיוחד המשפט הזה שפשוט נותן לי הרבה כוח:
האהבה בינינו גדולה מדי.
האהבה בינינו גדולה מדי.
שתהיה לכולנו שבת שלום,
מיה טבת דיין
