על מסע הנשמות

השבוע קיבלתי הודעה מקוראת בשם קרן, היא סיפרה על חברה שלה, שאיבדה את אביה וחודש לאחר מכן את אמה. וכל זה בימי המלחמה וכשהם מפונים מאחד מקיבוצי הצפון. יתמות ומלחמה וגלות ביחד. היא רצתה לרכוש לה את הספר שלי "ויהי ערב, ויהי תוהו", שכתבתי בשנת האבל הראשונה על אמי. אבל היא קיוותה לעשות לחברתה הפתעה וששתיהן יגיעו ביחד לקבל את הספר ישירות ממני.

 

 

ההודעה הזאת ריגשה אותי, ולמרות שאני בשבוע של המון עניינים ועבודה וסידורי נחיתה, קבעתי איתה שיגיעו אליי בין לבין ונרוויח ביחד כמה דקות. וכשהן הגיעו, למדתי שמותו של האבא היה אולי צפוי אבל האמא מתה בחטף אחריו, וכשהסתכלתי על הפנים של הבת שלהם, היתומה הטריה שעמדה בסלון הבית שלי, יכולתי לראות את הבלבול וההתשה של האבל הטרי, וכמה אנרגיה זה גובה, בשלב הזה של האובדן, המאמץ להיות פשוט את. פשוט מוכרת לעצמך.

 

 

נזכרתי כמה מבולבלת אני הייתי בימים האלו לאחר מותה של אמא שלי. מתפקדת ומבולבלת. ושנשבר לי הטלפון הנייד מתישהו במהלך השבעה, התנפץ לרסיסים, ואיך עמדתי המומה ולא ידעתי מה לעשות, כאילו שזה בכלל היה הדבר הכי נורא שקרה לי באותו שבוע. אני זוכרת שלא ישנתי. בטח לא בלילות. הרגשתי כאילו איבדתי את התנועות הכי בסיסיות שלי. ושאין לי מושג איפה להתחיל לחפש.

 

 

רק אחרי שנים הבנתי מה מהות ההרגשה הזאת. שמרגע שמת לנו הורה אנחנו נכנסות לתעלת לידה ארוכה שבסופה מי שנולדות הן אנחנו החדשות. כפי שנולדנו פעם מגופם וחייהם של הורינו, אנחנו נולדות שוב מהמוות שלהם. ושהבלבול וההתשה הם ראשיתה של תעלת הלידה הזאת. כמו שאומרים, קשה מאוד להיוולד. אפילו כשאת לא עובר. אפילו כשאת בת ארבעים. והבחורה שעמדה מולי בסלון ביתי היתה בתעלת הלידה הזאת. ראיתי את זה עליה. ידעתי את זה עליה. לבי יצא אליה. רציתי לומר לה, את תראי שבסוף תיוולדי מזה, אבל לא אמרתי את זה, כי זה גם עלול להישמע ממש מעצבן. במקום זה נזכרתי בספר שהחזיק אותי בתקופה הזאת ושאלתי אותה, קראת אותו?

 

 

האמת היא שבימים ההם של האבל הטרי הביאו לי כל כך הרבה ספרים ולא פתחתי אף אחד מהם, כי כולם  עסקו במוות של אימהות ולי היה מספיק מזה משלי. אבל את הספר הזה פתחתי. וזה היה מזל. כי אחרי שפתחתי אותו סופסוף מצאתי איזו מנוחה. התפייסתי עם המחשבה הבלתי נתפסת שאמא שלי עזבה את גופה.

 

 

הספר הזה, מסע הנשמות, נכתב על ידי פסיכולוג אמריקאי, שבמשך שנים לא ידע מה לעשות בכל פעם שהמטופלים שלו חזרו בשעת היפנוזה אל חוויות שקרו להם לפני הלידה הנוכחית. הוא התנגד לזה נחרצות. עד שאחרי עשרים שנה החליט להתמסר ולהקשיב. וכשהוא גילה שהתיאורים שלהם חוזרים על עצמם הוא תימלל אותם בספר שתורגם מאז לעשרות שפות והוביל לספרי המשך עם שיחות נוספות כאלה.

 

 

מבחינתי הדבר הכי חזק שעלה מכל התיאורים שלהם הוא שהנשמה בוחרת את סיפור חייה, את הרקע, הדמויות האחרות, קצת כמו שקבוצת שחקנים בוחרת לעלות על הבמה ולאלתר איזו סיטואציה. היא בוחרת גם מתי היא תרד מהבמה והאילתור ייגמר. ואני זוכרת שתפסתי את הראש כשהבנתי שאולי אמא שלי בחרה ללכת כשהלכה, ועוד יותר תפסתי את הראש כשהבנתי שאולי גם אני בחרתי להתייתם כשהתייתמתי. למה בחרנו ככה? לאן זה הוביל אותנו? טוב, תקראו את הספר.

 

 

אני מספרת עליו פשוט כי אחרי ששתי הקוראות שלי יצאו מהדלת, חשבתי על המלחמה העצובה שאנחנו  נמצאות בה. ושהמלחמה לא עוצרת לרגע את הצערים האחרים של החיים, כי הנה, אישה אחת איבדה גם בית וגם שני הורים בתוך המלחמה. ושכולנו בתעלת לידה ארוכה ומתישה עכשיו. שאנחנו עומדים להיוולד לכדי משהו. כי זה טבען של תעלות לידה. ושאם כל זה לא מספיק, אז יש סיכוי לא רע שבחרנו בכך. בקושי, בלידה, ולעבור את זה ביחד.

 

כשלמדתי אצל נאדר בוטו הוא אמר שאנחנו מוצאים בחיים "קבוצות לימוד" לכל מיני נושאים. למשל, משפחה שכולם בה מתמודדים עם בעיות לב היא קבוצת לימוד שמרפאת את עצמה ביחד ממשבר משותף שגרם לכל זה. עם ישראל הוא קבוצת לימוד שלומדת ביחד שיעורים על פחד ועל טריטוריה. ליהודים בארצות הברית יש שיעורים משלהם. לפעמים אנחנו מזמנות חברות וחברים שעוברים משברי חיים דומים לשלנו, שוב, כדי ללמוד ביחד.

 

ואחת העצות שלו שמלווה אותי עד היום היא לתפוס תמיד צעד אחורה מהחיים ולהתבונן בהם כמו קהל בהצגה. להסתקרן ולהתפלא, ולצחוק ולבכות, ולמחוא כפיים. להיות מעורבת רגשית ובו בזמן לזכור שזה אילתור, הצגה, שלי ולא לגמרי שלי.

 

ואגב גם בספר מסע הנשמות, המטופלים מתבוננים בחיים שלהם מאיזה מרחק, כמו בהצגה וכשהם רואים את הרצף שלהם ואיך כל הנקודות מתחברות הם נאנחים במין אההההה כזה ארוך של הבנה. אהההה, זה הסיפור!

 

אז זו היתה תזכורת חשובה לעצמי השבוע. בעודי מנסה לפענח יחד עם קבוצת הלימוד שלי מה יהיו המהלכים הבאים, למה להתכונן, האם תיחתם עסקה. בעודי דאוגה עם קבוצת הלימוד שלי, מתאבלת איתה, מתרגשת איתה, כלומר, איתכם, עם כולכם.

 

ואחרי שמסרתי לקוראת שלי את "ויהי ערב, ויהי תוהו", וסגרתי אחריה את הדלת, עצמתי לרגע עיניים, הזכרתי לעצמי את כל זה: את הבחירה שלנו בחיים האלה, בזמן המסוים הזה, במקום הזה. ואת זה שמותר, אולי אפילו נחוץ, להתרווח לפעמים לאחור על הכיסא ולהתבונן בהיסטוריה בעודה נכתבת מולנו. להיות קצת קהל לחיים של עצמנו. לנסות פחות להרגיש ויותר להסתקרן. מתעלת הלידה. הייסורים. אפילו לדמיין, גם כשזה הכי קשה, את המובייל עם המנגינה הרכה שמצפה לנו אי שם בסוף הדרך.

 

שתהיה לכולנו שבת שלום,

 

 

מיה טבת דיין