מסיבות הסיום מכל עבר השבוע מעמתות אותי עם אחת החולשות הגדולות שלי: אני לא אוהבת סיומים ופרידות. סיומים מבלבלים אותי. אני מתייפחת אפילו במסיבת סיום של בית ספר נורא ואיום שספרנו את הימים לעזוב אותו. סופים עושים אותי סנטימנטלית כאילו מדובר בסוף העולם. המבט שלי מלטף קירות, נופים, רחובות, הסיום עושה לי לאהוב גם את מה שלא אהבתי, והשירים הקבועים של מסיבות סוף השנה, לוחצים על איזה טריגר בלתי נשלט: מה שהיה תשכח מזה מה שיהיה לא משנה! אבל זה משנה, קוראת מישהי בתוכי, זה משנה!
כשהייתי ילדה הייתי בוכה כל כך הרבה כשאמא שלי היתה משאירה אותי בגן והולכת לעבודה, שלפעמים הבכי שלי הסתיים באפיסת כוחות, רק כמה דקות לפני שהיא שבה בצהרייים לאסוף אותי. או לפחות ככה אני זוכרת את זה. ואחרי שהיא מתה כתבתי לה במשך שנה שלמה ספר שירים שלם, כי ככה זה ילדות שמהתחלה לא ידעו להיפרד מאמא.
לפעמים נדמה לי שאני יכולה לספר את כל ההיסטוריה העצמית שלי דרך הסיומים והפרידות. איך בגיל שלושים ושבע עברתי ונישקתי את הקירות בביתה של סבתא שלי לאחר שמתה, להיפרד מכל אחד ואחד מהם לשלום. איך בגיל ארבעים וחמש עשיתי הסכם עם אורית חברתי לכל מיני סימנים שתשלח לפה אחרי המוות. איך נסעתי בגיל עשרים ושלוש ללמוד מהדלאי לאמה בעצמו קורס על נון-אטצ'מנט, כלומר, אי היקשרות, כשזה נשמע לי פיתרון מצוין לקשיים בפרידה. כלומר, לא להיקשר מלכתחילה.
מה שיצא הוא שנדדתי הרבה בין בתים ובין אנשים ולכולם נקשרתי נורא, ובעצם רק הרביתי בחיי סיומים ופרידות, גם כאלה – כמו מעברים מרובים - שכביכול שאפשר היה להימנע מהם. ואני מספרת את כל זה, כי השבוע, עם כל מסיבות הסיום והמעברים של בנותיי, הזכרתי לעצמי שני דברים שנותנים לי כח בצמתים האלו, כלומר אחרי שמשהו נגמר ולפני שמשהו אחר מתחיל.
והראשון הוא ההבנה ששום דבר לא באמת נגמר. הדברים משנים צורה: הם מתאדים, מתייבשים, קמלים, נמתחים, מתכווצים. אבל הם לא נגמרים. ואני זוכרת שבמיוחד כשהתייתמתי חשבתי לעצמי, איך יכול להיות שהעננים הופעים לגשם שהופך לאדמה ולצמחים, סלעים מתפוררים, החום עובר מגוף לגוף – הכל בעולם משנה צורה, כלום לא נגמר, אבל רק אמא שלי מתה ונגמרה? יחידה בעולם? לא יכול להיות.
והדבר השני שעוזר לי בסיומים הוא השיר הזה של נעמי שיהאב נאי, שכל מי שלמדה אצלי שמעה תמיד במפגש האחרון, כי רק משוררת שמתקשה בסיומים ובפרידות כותבת לעצמה שיר כזה. על איך להיות קצת פחות מתייפחת וקצת יותר זקופה.
אז הנה הוא:
אדיוס / נעמי שיהאב נאי
[מאנגלית: מיה טבת דיין]
זוֹ מִלָּה טוֹבָה, מִתְגַּלְגֶּלֶת מֵהַלָּשׁוֹן;
לֹא מְשַׁנֶּה לְאֵיזוֹ שָׂפָה נוֹלַדֶת
עֲשִׂי בָּהּ שִׁמּוּשׁ. לִמְדִי הֵיכָן הִיא מַתְחִילָה,
הָאוֹתִיּוֹת הַקְּטַנּוֹת שֶׁל הָעֲזִיבָה,
כַּמָּה זְמַן לוֹקֵחַ לַחְשֹׁב עַל כָּךְ,
וְאָז אִמְרִי אוֹתָהּ, וְאָז הִישָּׁמְּעִי.
הִנָּשְׂאִי לָהּ. יוֹתֵר מִכָּל טַבַּעַת זָהָב
הִיא מְנַצְנֶצֶת, הִיא מְנַצְנֶצֶת.
עִנְדִי אוֹתָהּ עַל כָּל אֶצְבַּע
עַד שֶׁכַּפּוֹת יָדַיִךְ יִרְקְדוּ,
יִגְעוּ בַּכָּל בִּנְגִיעוֹת קַלּוֹת,
יְשַׁחְרְרוּ הַכֹּל, בְּקַלּוּת, לְדַרְכּוֹ.
חִגְרִי אוֹתָהּ לְגַבֵּךְ כְּמוֹ כְּנָפַיִם.
אוֹ כְּמוֹ זְנָב עֲפִיפוֹן. שׁוֹבָל אֲוִיר מֵאֲחוֹרֵי מְטוֹס סִילוֹן.
אִם יַכִּירוּ אוֹתָךְ בִּזְכוּת מַשֶּׁהוּ,
שֶׁיִּהְיֶה זֶה הָאֹפֶן בּוֹ אַתְּ נֶעֱלֶמֶת מִשְּׂדֵה הָרְאִיָּה
בְּרֶגַע שֶׁהַמְּשִׂימָה שֶׁלָּךְ הִסְתַּיְּמָה.
חִשְׁבִי עַל דְּבָרִים שֶׁמִּתְפּוֹרְרִים לְאִטָּם; עָלִים,
קֻפְסָאוֹת קַרְטוֹן וּמַפִּיּוֹת נְיָר, הָרֵיחַ הַטָּחוּב שֶׁל עֹבֶשׁ.
חִשְׁבִי עַל דְּבָרִים שֶׁנֶּעֱלָמִים.
חִשְׁבִי עַל מָה שֶׁאַתְּ אוֹהֶבֶת מִכָּל,
מָה שֶׁמֵּבִיא דְּמָעוֹת לְעֵינַיִךְ.
דְּבַר מָה שֶׁאָמַר לָךְ 'אדיוס'
לִפְנֵי שֶׁהֵבַנְתְּ מָה זֶה אוֹמֵר
אוֹ לְכַמָּה זְמַן זֶה יִהְיֶה.
קַצְּרֵי בְּהֶסְבֵּרִים, הַמִּלָּה כְּבָר מַסְבִּירָה אֶת עָצְמָה.
בַּהֶמְשֵׁךְ אוּלַי. שִׁעוּרִים מוֹלִידִים שִׁעוּרִים,
כְּפִי שֶׁצְּלִיל מוֹלִיד שְׁתִיקָה.
אני מאחלת לכולנו סיומים טובים, והתחלות מבורכות
כי כלום אינו נגמר,
ושבת שלום,
מיה טבת דיין
