השבוע עשיתי בינג' על הסדרה המופתית "פליישמן בצרות", שמשודרת בהולו, ובפרק האחרון שלה אומרת אחת הגיבורות משפט שכולנו מכירות, אבל שלא תמיד אנחנו זוכרות לחיות לאורו. היא אומרת: "פתאום הבנתי שעכשיו אני הכי צעירה שאי פעם אהיה.
וגם עכשיו.
וגם עכשיו.
ועכשיו."
וכשכיביתי את הטלויזיה זה נשאר איתי. עכשיו אני הכי צעירה שאהיה!
ועכשיו.
ועכשיו.
איכשהו המשפט הזה סובב את הראש שלי ואיתו את המבט – ובמקום להביט אל הנעורים המתרחקים ממני ולהרגיש מבוגרת מאוד מרגע לרגע, פתאום הסתכלתי אל העתיד והרגשתי צעירה.
ועכשיו.
ועכשיו.
ובמקום להתאבל על מה שאבד, הרגשתי איך אני מחזיקה את כל מה שישנו.
ובמקום להילחם את המלחמה הפנימית הרגילה והאבודה של כולנו נגד הזמן, התמלאתי באיזו הכרת תודה על כל הצעירות הזאת שנחתה עליי.
אז כן, כבר למדתי מזמן להתבונן בסלפי שאני עושה ולהזכיר לעצמי שיום אחד, עוד לא המון זמן, אני אתבונן בתמונה שנראית לי כרגע איומה ונוראה ואחשוב שהייתי יפהפיה. אבל להבין שאני הכי צעירה עכשיו שאי פעם אהיה זו כבר הבנה אחרת, רחבה יותר מעוד התבוננות בתמונה ובסימני הגיל על הפנים. יש בהבנה הזאת איזה שפע, של צעירות ושל זמן ושל יכולות. ויחד איתם יש בה אחריות. כי יש הרבה אחריות על צעירות כזאת שכל הזמן אוזלת, שהיא עכשיו. שלא תהיה כמותה. כמה היא יקרת ערך!
כשהייתי באמת צעירה, נניח בת עשרים ושתיים, הצעירות היתה יותר מדי בשבילי: היא היתה כל הזמן, היא היתה בשפע, 24 שעות ביממה העור שלי היה מדהים, הייתי יפה, לא כאב לי כלום, והרגשתי שכל השפע הזה מתבזבז עלי לגמרי, על החיים שלי, שכל מה שעניין אותי בהם אז היה לקרוא וללמוד, לא ניצלתי את הגוף לאיזה ספורט הישגי או אפילו כדי להיכנס לכושר, היו שנים שלא חלקתי את חיי עם איש, כלומר הייתי לעצמי, גם לא הצטלמתי יותר מדי, ובגדול חייתי בהרגשה מתמדת שכל הצעירות הזאת סתם מתבזבזת עלי ועל ההתבוננויות הבודדות שלי במראה.
זה הרגיש כמו, למשל, להיכנס לבופה מטורף של מלון, כשאת בכלל לא אוהבת לאכול ארוחות בוקר. או כמו שהרגשתי בשנים שבהן קיבלתי מילגה מאוד נדיבה בלימודי הדוקטורט שלי, אבל שפע הכסף רק גרם לי לחכות שהמילגה כבר תסתיים, כדי שאוכל להתחיל לעבוד על הדוקטורט שלי כמו שצריך.
אני יודעת שיש כאלו שחגגו את הגילאים הצעירים שלהן. כמו שאני יודעת שיש כאלו שאפילו חגגו את התיכון. אבל לא אני. מה הייתי אומרת לעצמי בת השש עשרה אם הייתי פוגשת בה עכשיו ואם היו לי רק 3 מילים לומר לה? ומה לעצמי בת העשרים? ובת העשרים ושתיים? בטח הייתי אומרת להן "את בכיוון הנכון".
כי בגילאים המאוד צעירים שלי תמיד היתה לי מלחמה פנימית: עד כמה להיות אני או למצוא חן בעיני הסביבה? עד כמה להיות אני או לקחת את הסיכון שאף אחד לא יאהב אותי? לא ירצה לחיות איתי? זה היה איזון עדין מאוד שליווה כל רגע בחיים, – איך אני עונה לשאלה? באיזה טון. כמה נחרצת מותר לי להיות? כמה ידענית? אולי עלי להיות רכה יותר? לחייך יותר? היום, שאני יודעת את התשובה לשאלות של מיה מאז, אולי פשוט הייתי אומרת לה ב-3 מילים "תמשיכי להיות את".
בכל אופן, עכשיו, אחרי שראיתי את "פליישמן בצרות", ואחרי שהבנתי שאני הכי צעירה שאי פעם אהיה, וגם עכשיו. וגם עכשיו. אני מבינה שהטריק הזה עם 3 מילים מהעתיד בעצם תקף גם כרגע. כי אני הכי צעירה וכו. וכמה נחמד היה לדעת כבר עכשיו אילו 3 מילים מיה המבוגרת העתיד היתה אומרת לי.
אני כמובן אצטרך להתאזר בסבלנות. אבל בינתיים ביקשתי מקוראותיי בפייסבוק שיכתבו אילו 3 מילים הן היו אומרות לעצמן הצעירות אילו היתה להן הזדמנות לפגוש אותן. ואני רוצה לספר לכן שקיבלתי לא פחות מאלף תגובות, שמתוכן אני יכולה לבחור! כמובן יש כמה שלא רלוונטיות לי היום, כמו "הציצי יגדל ותגבהי", או "את אלרגית לאבוקדו", או "תרגיעי עם השמש", וגם "תקני מניות מייקרוסופט".
אבל רבות מהתגובות אני מאמצת באהבה כבר עכשיו, בלי לחכות למיה מהעתיד, ויש מצב שהן יהיו מועילות גם לצעירות וצעירים שהם אתן עכשיו. אז הנה כמה מהן, מוזמנות לקחת מפה, או לקפוץ לעמוד שלי בפייסבוק ולקחת לכן אחרות –
*החיים הם מסע* (מוכר, אבל זה מזכיר לי באמת שאני לא יודעת כלום, עם כל הכבוד לי, ושיש עוד המון תחנות בדרך)
*לא הכל חשוב* (פייייי זה תמיד מאפס ומשחרר)
*אני גאה בך* (משפט במיוחד ליתומות או למי שאמא שלהן שוכחת לומר להן)
*תנסי, מקסימום תצליחי* (כן, כן, גם הביטחון הזה נשמט כל פעם)
*את בדרך הנכונה* (כי אין אפשרות אחרת, כלומר, הכל מדויק, גם אם הדרך הזאת מובילה לדרך אחרת, נכונה ממנה. מספיק להתבונן לאחור על חיינו ולהיווכח שהכל היה מדויק)
*תחיי בדרך שלך* (כי יש כל כך הרבה רעש בעולם של רשתות חברתיות והמון מודלים, ואת הדבר הזה הכי קל בכל פעם לשכוח)
וכמובן שלוש המילים הקבועות שלנו,
*שתהיה שבת שלום*
מיה טבת דיין
