1.
תשעה ימים לאחר הטבח בארץ מופיע מול בית הספר של ילדותיי בקליפורניה גרפיטי של שתי מילים: "פאק יזראל", ולידו מצוייר עכבר ענק ורעול פנים, לבוש בגלימה שהיא דגל פלסטין. ההורים פונים לבית הספר, שפונה מיד למשטרה, ואז הכיתוב נמחק אבל העכבר בגלימה נשאר. "למה נשאר העכבר?" מישהי שואלת בקבוצת ההורים דוברי העברית.
"עכבר פלסטיני"? שואל הורה אחד.
"צריך למחוק הכל" קובעת אמא אחרת.
"מתקשרת למשטרה" אומרת אמא שלישית.
ואז מגיעה הודעה בלשון שונה. היא שואלת מה הבעיה בדגל פלסטין? הוא לא דגל חמאס, הוא לא אלים או גזעני, ולמחוק אותו זה להעביר מסר שכל הערבים הם טרוריסטים, וזה לכשעצמו מסר גזעני. אולי עלינו לבדוק בציציות של עצמנו? זו הודעה ארוכה ואני בכוונה לא מביאה אותה כלשונה, אלא את הרעיון העיקרי בה.
2.
ההודעה הזאת בכלל לא עוסקת בעכבר, אלא שואלת כמה אנחנו בעצמנו ליברלים, והיא מחזירה אותי אל מה שקורה באוניברסיטה שבה אני מתארחת כמשוררת בסמסטר הנוכחי. רק השבוע התקיים שם באולם המרכזי כנס ענקי מול מאות סטודנטים שבו נציגים מכל מיני חוגים הסבירו – באופן ליברלי - למה ישראל אשמה בפשעי מלחמה, מייצרת פייק ניוז, ולמה חמאס הוא ארגון של לוחמי חופש. מי שניסע למנוע את קיום הפאנל נענה בתשובה: אי אפשר למנוע את חופש הדיבור.
3.
הכנס השני, שאליו הזמינו גם אותי להשתתף, הציג זויות שונות על מה שקורה עכשיו, והתקיים בהמלצת האוניברסיטה לא ממש בתוך השטח שלה, משיקולי ביטחון. לאור האיומים על ישראלים האוניברסיטה לא יכולה לערוב לבטחונם של תומכי ישראל.
4.
מחוץ לאוניברסיטה, בעיר עצמה, עצרת התמיכה בפלסטין היתה המונית. היא חצתה את העיר ובדרך היכו גם משפחה ישראלית שבמקרה חלפה במקום. כמו בעצרות שהתקיימו גם בסן פרנסיסקו, בניו יורק, בורשה, בלונדון וכללו בין עשרות למאות אלפים בכל אחת מהן, גם כאן כל המושגים הפכו לעיסה דביקה: שחרור פלסטין פירושו שלילת מדינת ישראל ופירושו תמיכה בחמאס. גם לישראל התקיים אירוע תמיכה. זה היה במרכז היהודי שבפאתי העיר, לא במרחב ציבורי, לא ברחוב, לא לעיני איש, ועדיין הוא התקיים תחת סיכון גבוה ואבטחה כבדה. כולם יודעים כמובן מי הצד המסוכן בעצרות הללו ומי הצד שנמצא בסכנה. זה לא גורם להם לשנות את דעתם על הנעשה במזרח התיכון.
5.
לא נעים לי להיות ישראלית עכשיו בקליפורניה. לפעמים זה מרגיש לי אבוד. הם רבים כל כך, אנחנו כל כך מעטים. לפעמים אני מרגישה איום קיומי. מפחדת לומר מאיפה אני. מפחדת שישמעו את ילדותיי מדברות עברית ברחוב. רוב הזמן אני חסרת אונים. כי מאיפה להתחיל להסביר בכלל? אני מדברת עם אנשים שלא יודעים אפילו למצוא את ישראל על המפה, אבל הדיעה שלהם לגביה נחרצת. איך תשכנעי את המשוכנעים?
6.
מסתבר שמה שאני חווה באוניברסיטה הוא קצה הקרחון של שנים רבות שבהן הרעיונות האלו הולכים ומתרחבים באוניברסיטאות בארצות הברית באין מפריע. בפשטות: לופ מחשבתי בלתי נגמר שבו האוניברסיטה מכריזה שהיא תומכת בחופש הדיבור, ומבקשת להיות מרחב חופשי לדבר בו ללא גבול על כל רעיון ורעיון. זה כולל גם לדבר על טרור. ולדבר על לוחמי חופש שטובחים באחרים. הכל באופן כביכול אינטלקטואלי ואקדמי. אבל באמת מאוד לא מאוזן. אני לא חושבת שאם הטבח היה מתרחש כאן זה היה עובד. אבל טבח בישראלים הוא כנראה רעיון רחוק, לא מורגש: מסתבר שמותר לך לתמוך בזה ומותר לך להאמין בזה ומותר לך אפילו לארגן פאנל אוניברסיטאי ולהביא את הרעיונות האלו מול מאות תלמידים. לא תיאמן כמות המאמצים שנעשית פה כדי להצדיק את הטבח הגדול ביותר שקרה לחברה מערבית במאה השנים האחרונות.
7.
אני הולכת ותופסת את הראש: האם הם מבינים שהחופש שהאוניברסיטה מדמיינת אינו החופש שהחמאס מצהיר עליו בגלוי? כלומר, גאולה מתוך טיהור האדמה ומוות לכל מי שמפריע לערכיו, כולל האמריקאים. אבל באמת מה שכואב לי הוא שבסוף היום אני מתאבלת לבד. מכונסת בעצמי. או בישראלים אחרים. שאנשים אומרים לי "הפי טיוסדיי!" כאילו הכל כרגיל. שפרט לכמה אנשים מהחוג שלי ולאנשי הקרן המקסימים שהביאו אותי לפה, אף אחד לא מתעניין בקריעה הנוראה. הכאב הוא מקום בודד. אבל פה הוא בודד אפילו יותר.
8.
אני יוצאת לרחוב ומולי הקמפיין של העירייה תחת הסלוגן "אפס פסולת". בסופר מוכרים מוצרים עם התווית "נטול אכזריות". האמריקאים אוהבים ערכים מוחלטים. הוליוווד מאמינה שנים באהבה מוחלטת. ונדמה שעבורם העולם הוא תמיד מאה או אפס. רע או טוב. אכזרי או טוב לב. אני תוהה עכשיו איך התבלבלו פה הטוב והרע עד כדי כך שמרוב ליברליזם הם נותנים חיבוק חם דווקא לטרוריסטים טובחי אדם? איך זה ששוב היהודים הם אלו שבסכנה?
9.
אני פוגשת פה טראנסים שתומכים בחמאס כי מבחינתם חמאס הם שותפים טבעיים למלחמה על חופש הגוף והמגדר.
ופעילי איכות סביבה שעבורם חמאס הוא שותף למלחמה נחושה בתחנות הרוח של המערב, ובהתחממות הגלובלית.
ואפילו יהודים, וגם ישראלים לשעבר, שמבחינתם חמאס הוא שותף אידיאולוגי, למאבק בכיבוש.
לכל אלו יש דבר אחד משותף: כולם מדמיינים את חמאס באופן שנוח ומתאים להם.
הם לא נותנים לעובדות לבלבל אותם.
לא מקשיבים למה שחמאס מצהיר על עצמו. מסלקים מהמחשבה שלהם את הטבח.
תומכים בכל הכוח והכסף באירגון שבכלל היה מכחיד אותם לו היה יכול.
שמעתי פעם את המושג "הטרלול הפרוגרסיבי". עכשיו אני גם מבינה איך זה נראה.
10.
"טירלול" היא מילה מטעה. כי נדמה לך שמדובר בקומץ מטורללים. עכשיו אני מגלה שמדובר במליונים.
11.
אם לחזור רגע לעכבר בגלימה מול בית הספר, בשלב ההוא בשיחה הרגשתי שהנה גם בקרב קבוצת ההורים דוברי העברית של בית הספר מתחיל להתרחש משהו מכל זה, ושמרוב שכולם פוליטיקלי קורקט, עוד יכילו בחיבוק את מי שלפני שבועיים בלבד טבח בנו מכל הבא ליד, ולכן התערבתי בשיחה והסברתי שזה לא דגל פלסטין, זה עכבר רעול פנים כמו המחבלים שחדרו לישראל בשם "שחרור" פלסטין. כמו מי שנכנסו לבתים וירו בילדים במיטתם. זו תמיכה ישירה בפרצופו של הטרור. ושכדי לצייר דגל לא צריך עכבר, אפשר פשוט לצייר דגל.
12.
מאז שהתחילה המלחמה אני מוצאת את עצמי מסבירה מושגים פשוטים מאוד לאנשים.
לא, פלסטין זה לא חמאס.
לא, פלסטין אינה מדינה שאפשר פשוט "לדבר" איתה, היא נשלטת על ידי אירגון טרור.
כן, טבח ברברי וחולני באנשים זה טרור.
לא, ישראלים אינם הממשלה הישראלית, עליך להפריד.
כן, ממש כמו שאמריקאים אינם הקונגרס האמריקאי.
כן, מותר לך לבקר את המדיניות של ממשלת ישראל. גם אני עושה את זה.
לא, אסור לך להתיר את דמו של כל ישראלי בגלל הממשלה הישראלית, זו אנטישמיות.
13.
אנשים אוהבים לדמיין פה חמאס אחר. וזה מזכיר לי שעד לפני שבועיים גם אני אהבתי לדמיין אמריקה אחרת. אני זוכרת שכשהגענו לפה, לפני כמה חודשים נשימתי נעתקה מהיופי – הים, הדקלים, מדבריות הקקטוסים והתחלתי לחשוב ללא הרף על משפחתו של סבא שלי, סבא יעקב מקיבוץ כינרת, שבשעה שהוא עלה לישראל הם התבססו בגבעות של הוליווד. איזו ילדות יכולה היתה להיות לנו פה? מי היינו ללא החפצים החשודים, הרקטות, הפחד, הפציעה האיומה של אבי? האם הייתי פחות דאגנית, פחות דרוכה? אולי הייתי גולשת בים, אולי לא הייתי מנסה להציל את חיי כל הזמן. פעם אחת ממש בכיתי מכל מה שיכול היה להיות ולא היה. אבל זה היה דמיון. הדמיון שלי של אמריקה.
14.
עכשיו רץ באינסטגרם פה סלוגן שאומר Your Jewish Friends are NOT okay” , אולי כדי להסביר שגם ליהודים פה יש קשר רגשי לישראל, וכשאני שואלת את חבריי היהודים הם מודים שמעולם לא פחדו כפי שהם מפחדים עכשיו. חלקם יוצאים מהבית רק למה שחייבים. עבודה קניות. הם שומעים דברי נאצה באוניברסיטה, ולפעמים גם במשרד. מישהו צייר צלבי קרס בכמה שירותים ציבוריים. לא כך גדלתם? אני מבררת איתם. מסתבר שלא. הם גדלו ללא פחד. מצד שני הם תמיד הסתגרו בקהילה: בבתי ספר יהודים, בקייטנות יהודיות, לפעמים אפילו במוסדות יהודיים להשכלה גבוהה. מעורבבים במידה. תמיד מיעוט. הדמיון שלי של אמריקה משתנה עכשיו בדיעבד. איך חיה פה המשפחה של סבי כל השנים? ואיך אחרי חיים שונים בתכלית, במשך מאה עשרים שנה, בסוף אנחנו נפגשים פה עכשיו, ישראלים ויהודים, ברגע הזה בהיסטוריה, וכולנו חולקים את אותו הפחד, אותה תחושה שהנה הותר הדם?
15.
לדבר עם יהודים קל לי. אבל לדבר עם הסטודנטים שלי זו המשימה האמיתית. כי הם מקבלים הזמנות לעצרות תמיכה בפלסטין, ועל ההזמנות חתום הלוגו של האוניברסיטה. כי הם משתתפים בפאנלים להחרמת ישראל, גם אם הם זה לא מיוזמתם, פשוט כי הפאנלים הם חלק מהשתתפות חובה בקורס! כי הם שומעים בהם שכל מה שיוצא מישראל הוא תמיד פייק. כי הם צורכים את החדשות שלהם מהרשתות החברתיות וממשפיעני דעת קהל. כי הם מגבשים דיעה בשלושים שניות בלי לברר את העובדות. כי הם אוהבים סלוגנים של שלוש מילים בלבד. ולפעמים של שתיים. בבוקר לפני שאני נכנסת לכיתה אני כמעט מבטלת אתהשיעור. אני יודעת שפעילים מוסלמים נכנסים לכיתות כאלה ועושים בלגן. וגם בלעדיהם, אין לי מושג איך אדבר עם התלמידים שלי. מעולם לא עסקתי ה"הסברה". כשראיתי סרטונים של כל מיני אלופי הסברה עם נתונים ותאריכים ועובדות הלסת שלי היתה נשמטת. מה הסיכוי שלי מול כיתה שלמה כזאת עכשיו?
16.
כשאני נכנסת לכיתה הקול שלי רועד. אני אומרת להם שמדי שבוע אנחנו מביאים לפה את הלב ואת הנפש שלנו, זו הרי סדנת שירה, ושאני רוצה לספר על הלב והנפש שלי. אני מספרת להם שאני עצובה, העצב גולש ממני כמו דייסה מעל סיר. אני גם מפוחדת מאוד. מרגישה שאני מטרה לכל מי שלא מסכים עם הממשלה שלי. אני מסבירה להם שאני מגיעה מעם קטן שהיה נרדף לאורך כל ההיסטוריה. שאני נושאת בתוכי את הרדיפות של של סבתא רבתה שלי. ושעכשיו אני לא ישנה בלילות מדאגה לעצמי פה ולמשפחתי שם. אני מספרת להם שהפיד שלי בפייסבוק נראה כמו בית קברות (ניסוח שאימצתי מאורי בר-און, במאי ישראלי שגם מלמד פה איתי). שישראלים מחוברים בחוטי טבור שקופים אלו לאלו, ושקרה לנו דבר מזעזע, מזעזע, ומבחינתנו זה קרה לכל אחד מאיתנו באופן אישי. אני לא בטוחה שאוכל בכלל להישאר עד סוף השיעור.
17.
ובתגובה אף אחד מהסטודנטים שלי לא אומר מילה על ישראל ופלסטין, על מדיניות, הם לא מדברים בהאשמות ובתוכחות, הם לא נשמעים בכלל כמו בפאנלים האלימים של האוניברסיטה. במקום, הם מתחילים לספר מה שלומם. חלקם עצובים ומבוהלים גם! אחרים לא מושפעים בכלל ממה שקורה. סטודנטית אחת מספרת איך בחוג לארכיאולוגיה היא ניקתה עצמות של עז עתיקה, ואני כל כך שמחה שהיא משיבה אותי לרגע למרחב שיש בו עידון ומחקר ועזים עתיקות. בכיתה השנייה שלי מישהו מביא לי עוגות. וכשאני אומרת שאני רגישה לגלוטן כולם מתחילים לפשפש בתיקים ומציעים לי את מה שארזו לעצמם בבוקר: חטיפי גרנולה, ירקות ואפילו שתי ביצים קשות עם גבינה. הם ממש מבקשים שאוכל. כמו שסבתא שלי היתה מבקשת שאוכל. וזה מרגיש כאילו הם מבקשים לשנות בגוף שלי את האלכימיה של העצב.
18.
חבר ישראלי פה אומר לי שאבוד לנו, האמריקאים לא חשים אותנו. לא מצליחים להצטער בשבילנו. לכאוב את כאבנו. חלקם אנטישמים. אני לא יודעת מה אני חושבת על זה. אני גם לא יודעת כמה אנשים פה אנטישמיים, ואני מרגישה שאני לא יודעת כלום. אבל כן למדתי השבוע שכשאני מדברת אל תלמידיי מהרגש, הם עונים לי מהרגש. כשאני לא מנסה לשכנע אותם בכלום, הם לא מנסים לשכנע אותי בכלום. ושלהתחבר מהלב זה חזק יותר מכל סלוגן או פוסט ויראלי באינסטגרם.
19.
אני נזכרת עכשיו בבחורה אירנית שפגשתי פעם בהודו. הופתעתי אז כמה היא חכמה ורגישה ומצחיקה. בילינו כמה ימים באותו הוסטל, הסתובבנו קצת, זה הכל. אני אפילו לא זוכרת איך קראו לה. אבל עד היום כשאומרים "אירן" אני זוכרת גם אותה. ומיד נפתח בי איזה מרחב אחר, מעבר לכעס או לפחד, זו לא "הסברה". זה דבר קטן. ויש עוד עכברים וגלימות וטרלולים שלמים להילחם בהם פה. אבל אולי כשהתלמידים שלי ישמעו "ישראל", גם בעוד שנים, הם יחשבו עלי. אני מדמיינת את זה עכשיו. אני מדמיינת את זה עכשיו וממשיכה.