*שנה אחת | מיה טבת דיין | 6 דקות בשישי | 16.8.2024*
היום לפני שנה טסנו לסן דייגו. היינו אמורים להיות שם ארבעה חודשים, לסמסטר הקיץ, ולחזור. הוזמנתי להיות משוררת אורחת ואמרנו לעצמנו שזה הגיע בול בזמן, עם כל הבלגן עם המהפיכה המשפטית, לא יזיקו לנו כמה חודשים של חופש. השארנו את הבית כפי שהוא, ארזנו בגדים לעונה אחת, השארנו את הכלב עם המאלף שלו וטסנו.
.
משונה להסתכל שנה לאחור ולהבין עד כמה לא ידענו כלום.
.
היו לנו כמה תכניות מסומנות ביומן. נקבעו לי הרצאות בסן פרנסיסקו ובלוס אנג'לס ובאוסטין, תכננו להגיע לדיסנילנד ולפגוש חברים שגרים בכל מיני מקומות בקליפורניה, וגם המליצו לנו על פסטיבל מוזיקה אחד בלב המדבר, וזה נשמע כל כך קסום שכבר בארץ רכשנו כרטיסים וגם הזמנו קרוואן לחמשת ימי הפסטיבל.
.
אבל את השבועות הראשונים הקדשתי לתלמידים שלי ולאוניברסיטה – היה חשוב לי להכיר אותם ולהצליח לדבר איתם על שירה עברית בשפה שבאמת תחדור אליהם ללב. אני זוכרת שכמה שבועות לתוך הסמסטר פרסמתי פוסט בפייסבוק - חצי בתסכול וחצי בהומור - על העניין של השיוך המגדרי, כלומר, על הבקשות המגדריות של התלמידים שלי –
.
שני תלמידים ביקשו שאפנה אליהם בלשון נקבה, תלמידה אחת ביקשה שאפנה אליה בלשון זכר, תלמידה נוספת אמרה שהיא בלשון רבים, ותלמיד נוסף אמר שהוא לא מזוהה עם שום מגדר ושהוא משאיר לי להחליט כיצד לפנות אליו!
.
וכל כיתת הסדנה הזאת לתואר שני מנתה 18 תלמידים! יכולתי להתעלם מזה אבל בחרתי להשקיע בזה הרבה מחשבה ותשומת לב ולכבד את הבקשות שלהם, כי ידעתי שזו הדרך היחידה שבה יתקיים בינינו קשב. ושזו הדרך היחידה שנצליח לפתוח את הלב ולכתוב ביחד שירה.
.
ב-5 לאוקטובר הראל והילדות אספו אותי מהאוניברסיטה עם הקרוואן ונסענו למדבר. הגענו בלילה, חנינו בין המון קרוואנים אחרים, היו אורות קטנים ודוכנים, היה אגם, שמיים אינסופיים, ושלוש במות של מוזיקה מהבוקר עד הלילה. אנחנו משוגעים על פסטיבלים כאלה, מיד לקחנו את הילדות לרקוד מתחת לכוכבים, הרגשנו שהגענו לגן עדן.
.
בדיוק 24 שעות לאחר מכן, כשבקליפורניה ירד שוב הערב ובישראל עלה השחר, התחילו לעלות בפיד שלי פוסטים של קוראות שלי מבארי – תקראו לצבא שיגיע לחלץ אותנו. ומישהי כתבה שבת אחותה התקשרה וסיפרו שירו הרגע בהורים. באפליקציה של פיקוד העורף שנסעה איתי עד לקליפורניה הופיעו התרעות על אזעקות. התקשרתי לאבא שלי והוא בעיקר התרגז שהערתי אותו מוקדם כל כך בשבת בבוקר.
.
בבת אחת כל מה שסביבנו הפך לסרט אילם: האורות, ההופעות, הרוקדים האחרים בבגדי הפסטיבל שלהם – כאילו לא שמענו יותר כלום, כאילו הכל היה על "השתק", הכל זז לאט, ובתוכנו היו צלילים אחרים, ומדבר אחר, ומסיבה אחרת, והפיד שלי בפייסבוק בבת אחת הפך לבית קברות.
.
אני זוכרת שלא היה הגיוני להישאר בפסטיבל מוזיקה במדבר. ומצד שני לא היה לנו לאן לחזור. נשב בבית השכור שלנו בסן דייגו ומה נעשה שם בדיוק? פתאום לא היה משנה איפה נהיה, כל מקום היה גרוע ותלוש. וגם כל מה שעשיתי עד אז - השירה, הפמיניזם - נראה לי תלוש ולא קשור לכלום בבת אחת.
.
כשהגעתי אחרי יומיים לאוניברסיטה, הייתי כל כך מעורפלת מכאב ומצער שבכלל לא הייתי מסוגלת ללמד. בדרך לכיתה חציתי תהלוכה ענקית נגד ישראל. זו היתה התהלוכה הראשונה מבין עשרות שאפגוש אחר כך בארצות הברית. התלמידים היהודים שלי לא הגיעו לכיתה מרוב פחד. לתלמידים שכן הגיעו אמרתי ששלומי גרוע מאוד. גרוע ממש.
.
הם שאלו אם מישהו מהחטופים או מההרוגים קשור אלי ואמרתי שלא, ולראשונה שמעתי את עצמי מסבירה שהשאלה הזאת לא רלוונטית במקרה של העם שלנו, כלומר, גם אם מישהו לא מהמשפחה הישירה שלי הוא כן מהעם שלי, שהוא בעצמו משפחה, כך שכולם מהמשפחה שלי. אני בוכה על כולם.
.
השיעור הזה התחיל בכך שהתלמידים שלי אמרו שהם כבר כועסים מאוד על ישראל, ושהם מצדיקים כל מעשה טרור כי הם מצדיקים כל מאבק של כל מיעוט אל החופש. אבל אחרי ששוחחנו במשך שלוש שעות ועניתי להם על המון שאלות שמעולם לא חשבתי שאצטרך לתת להן תשובה והסבר, השיעור הסתיים בכך שכל אחד מהם הוציא מהתיק את האוכל שארז באותו יום, הניח על השולחן לפניי, ואמרו לי "תאכלי".
.
זה היה הרגע שבו התפרקתי מבכי, אבל היה לי חשוב לאכול את כל מה שנתנו לי, זו היתה הדרך שלהם להשתתף ואני בכיתי ואכלתי, בכיתי ואכלתי.
.
בהמשך התבטלו כל האירועים שנקבעו לי, בהוראה מפורשת של ה FBI, ואז נקבעו לי אירועים חדשים בקהילות יהודיות ובבתי כנסת. התחלתי לכתוב מסות על אנטישמיות, באנגלית. בעקבותיהן, פנו אלי מקהילות באנגליה ובדרום אפריקה. הארכנו את השהות שלנו בארצות הברית, אבל גם אחרי שחזרנו לישראל נסעתי להרצות בניו יורק, ולאחר מכן נסענו לאירופה כמה פעמים.
.
הבית שלנו, שסגרנו השבוע לפני שנה לארבעה חודשים, עדיין מקבל אותנו רק לביקורים קצרים בכל פעם.
.
שום דבר בשנה הזאת לא היה כפי שתכננו. אני זוכרת שבמדבר ההוא, ב 7 לאוקטובר, התבוננתי לשמיים ושאלתי מה אני אמורה לעשות בעצם עכשיו? רחוקה כל כך, וקרובה כל כך ומבולבלת? והשמיים ענו, תתמסרי. אני זוכרת שאלחנן ניר אמר לי, מיה אנחנו לא בעוד אירוע בטחוני, עוד מלחמה, אנחנו באירוע בסדר גודל תנ"כי. כלום לא יחזור להיות מה שהוא היה.
.
לקח לי זמן לעכל את זה. אבל האמירה שלו עזרה לי להתמסר לדבר הבא בלי לדעת מה הוא. במקום להיאחז בתכנונים הישנים.
.
פגשתי מאז אנשים שאיבדו את כל היקר להם, אנשים שנאבקים להשבת בני המשפחה שלהם, אימהות במילואים שלא יודעות את נפשן. הסיפור של אנשים מסוגי הוא אפילו לא בשולי החדשות. זה השוליים של השוליים.
.
אבל לפני שנה חשבתי שאני נוסעת ללמד שירה לכמה חודשים ושזה עוד מסע חמוד בחיי המסעות הבינלאומיים שלנו. ושנה אחרי אני יהודיה מאוד. גם אם חילונית מאוד. אני נטועה בעם ישראל, שהוא עם המשפחה שלי. אני האמא היהודיה שתמיד גיכחתי עליה. אני מוצאת את מקומי בהיסטוריה ארוכה של עם חסר מקום. אני חסרת מקום בעצמי. ובו בעת עסוקה במיזמים של קשירת החוטים בין עם ישראל בארץ לעם ישראל בחול.
.
אם הייתי קוראת את הטור הזה לפני שנה, בעודי צועדת עם התיקים שלנו בשדה התעופה, הייתי משוכנעת שמישהו בתסריט האלוהי התבלבל. יש אנשים שחייהם התהפכו ללא תקומה מאז. אני רק מציינת שנה ליום שבו חשבתי שאני מבינה מי אני, מי אנחנו ומה קורה, ולא באמת ידעתי כלום. וזו גם תזכורת לכך שאנחנו בעיצומו של אירוע תנ"כי. שאני עדיין לא יודעת כלום.
.
אולי, רק להתמסר.
.
.
שתהיה כולנו שבת שלום ושקט,
.
.
מיה טבת דיין
