השבוע העליתי בפייסבוק תמונה: גבר עומד ומרצה על במה וביד אחת מנענע עגלת תינוק. הוא בחולצה מכופתרת ומשקפיים ועל הפודיום כתוב "מרכז מורשת בגין", ואילו העגלה לצדו עם כל הבלגן הרגיל של עגלות: תיק ההחתלה תלוי עליה, המובייל, חיתולי בד להחלפה, שמיכות, כל שטח שבה מנוצל לאיחסון דחוס של כל מה שתינוקות קטנטנים צריכים.
.
זה לא היה התינוק שלו ולא העגלה שלו, אבל הוא עלה איתה כדי להדגים איך נראית עבודה מהבית. והעמידה שלו שם עם עגלה על הבמה, יצרה תמונה שמרוב שאנחנו לא רגילות לראות אותה, נראתה פשוט מהפכנית.
.
ולמה אנחנו לא רגילות לראות? כי גברים מורחקים מהתינוקות הרכים שלהם כמעט מרגע שהם נולדים. כביכול איש לא מרחיק אותם, אבל הם יקבלו לא יותר מיומיים שלושה חופש לאחר לידה ואז הם מצופים לחזור בכל הכוח לעבודה מחוץ לבית. בדרך כלל הם לא יקחו חלק מרכזי בשנת חייו הראשונה של תינוק, מסביב לשעון – הם יפרנסו, יתמכו, ישתדלו, אבל לא יקחו חלק בעולם-התינוק הזה שאין בו יום ואין בו לילה, עולם של נוזלים, ריחות, האכלה מסביב לשעון, עירפול מציאותי, אלפי פעולות יומיומיות, כשהיקום כולה הופכת להיות רחם ענקית, גברים מורחקים מכל זה וגם מהחום, מהמתיקות ומהרוך של התקופה הזאת.
.
גברים מצופים להיות ארנק הכסף של המשפחה, וכל תינוק שנולד הוא עבורם עוד פה שיש להאכיל. הדבר הזה אפילו מקבל ביטוי בכלכלה, ויודעים לחשב בכל מדינה איך המשכורת של גבר תעלה בהתאם לפיות שעליו להאכיל. כלכלנים קוראים לזה בונוס האבהות. אבל לבונוס הזה יש מחיר: מחיר המרחק מהתינוק שלך.
.
עם המלחמה באוקראינה ראינו איך מילטו את הנשים והילדים מחוץ לגבולות אבל את הגברים הכריחו להישאר להילחם. כי גברים גם מצופים להיות גיבורים. אבל לגבורה הזאת יש מחיר: היא מתרחשת הרחק מהתינוק שלך.
.
גברים עד היום מוצאים את עצמם מחוץ לקבוצות הוואטסאפ של ההורים, מהחוגים, משעות אחר הצהריים בבית, מחנויות הבגדים של ילדים ותינוקות, כמעט לא תראו אותם בוחרים בגדים, מעבירים בקרים בגני השעשועים, ממתינים לרופא הילדים בבוקר. אימהות בקבוצות פייסבוק מפרסמות רשימות שהן מכינות לאבות כשהן נוסעות ליומיים מחוץ לבית. כל פירור מוזכר ברשימה הזאת, כאילו גברים צריכים הסבר לכל שטות. האמת היא שהם לא צריכים הסבר, הם פשוט לא צריכים להיות מורחקים מכל זה מלכתחילה.
.
אנחנו רגילות לפמיניזם שזועם על גברים ומוצא בהם את האשם לכל. אבל אני רוצה להציע פמיניזם שמסתכל בעיניים פקוחות על המחירים ששני המגדרים משלמים על ההסללה הנוכחית. בין היתר כי אנחנו יחד בכל צורה של קיום בטבע: זכרי ונקבי. וכשמגדר אחד סובל, גם השני משלם מחיר.
.
והגבר הזה מהתמונה, שהוא אגב ראש מנהל חדשנות ואסטרטגיה בעיריית ירושלים, עמד השבוע על הבמה ועזר לנו לדמיין איך זה ייראה כשגברים ייכנסו כשותפים מלאים לעבודות הבית, ממש כפי שנשים נכנסו כבר מזמן כשותפות כמעט מלאות לשוק העבודה.
.
הוא עירבב שני דברים שאנחנו מצווים כל הזמן להפריד: הבית והמשרד. נשים וגברים אמורים לנוע ביניהם ולהחליף צורות, בגדים, טון דיבור. להסתיר כתמי חלב של הנקה, בטן הריון, דאגה לילד החולה בבית. או לצאת מוקדם כדי להגיע לילד חולה בבית ולהתחמק מהשאלה: אבל איפה אישתך? היא לא יכולה לעשות את זה? ובסוף גם גברים וגם נשים משלמים על ההפרדה הזאת בין בית למשרד: אימהות משלמות על כך בכסף. אבות משלמים במרחק מילדיהם. והרי אבות מפוצצים אהבה לילדיהם לא פחות מאימהות. אבל כמה הזדמנויות יש להם באמת לטפל בילדים שלהם כמו שאמא מטפלת? וכמה כולם מפסידים מזה, האבות והאימהות והילדים עצמם?
.
כל מהפיכה מתחילה מתנועה קטנה כזאת. גבר מצולם על במה עם עגלה. וזה כבר ייצר עוד תנועות קטנות ועוד תנועות קטנות. עד שהן לא יהיו קטנות בכלל.
.
אני רוצה לספר לכם, שכמה שעות אחרי שהעליתי את התמונה הזאת, צלצל הטלפון, ומהצד השני היה אבא שלי. מאז שאמא שלי מתה הוא נכנס אל המטבח בכל הכוח ולמד להכין לעצמו את הכל לבד. וגם טעים. והוא אמר לי, הכנתי עוף, אני בדרך להביא לכם שיהיה לצהריים. ומבחינתי זה היה אותו דבר. אני לא מכירה הרבה אבות שיוצאים בצהריים לנסיעה של חצי שעה לילדות הבוגרות שלהם עם עוף, ולרגע, למרות שכל השנים גם אבא שלי הורחק לעבודות שמחוץ לבית, זה היה כאילו אנחנו מתקנים עכשיו לאחור משהו עתיק מאוד: אני התינוקת והוא מנענע את העגלה.
שתהיה לכולנו שבת שלום,
מיה טבת דיין.
(צילום: דרור רוזנברג)