*הנחיות פיקוד הלב | מיה טבת דיין | 6 דקות בשישי | 13.3.2026*
נזכרתי השבוע בסיפור שכאילו לא קשור בכלל למה שקורה עכשיו.
כי מה הקשר בין המלחמה, המקלטים, האזעקות יום ולילה, לבין הסיפור על איך סבתא שלי הוציאה את אבא שלי מבית הילדים בקיבוץ והחזירה אותו הביתה?
.
ובכל זאת זה הזיכרון שעלה לי. וידוע ששום זיכרון לא עולה סתם. המוח לא מפנה שטח דיסק יקר לדברים לא חשובים. ואני השבוע נזכרתי איך אבא שלי היה בן שלוש כשהתחיל לחמוק מבית הילדים בלילה וללכת לחדר של הוריו. זה היה בתקופה שבה קיבוצניקים התחרו ביניהם מי קיבוצניק יותר. אבא שלי נולד לדור ילדי קום המדינה. ועוד בקיבוץ כינרת המיתולוגי. במילים אחרות: זה היה חסר סיכוי, אם ברחת מבית הילדים - יחזירו אותך.
.
כי לשיטה היו חוקים ברורים. וכולם אכפו את החוקים על כולם.
.
אבל סבתא שלי לא החזירה את אבא שלי לבית הילדים. היא השאירה אותו לישון איתם במיטה. וכשהדבר הזה התחיל לחזור על עצמו לילה ועוד לילה ועוד לילה, היא עשתה מעשה והעבירה אותו ללון בבית, כלומר בחדר היחיד שלהם, במיטה שלהם. ואז החזירה גם את אחיו הצעיר. ואת הבן השלישי שיוולד לה היא כבר לא שלחה לשם מראש.
.
זה לא עבר חלק. זה היה הנושא בכל מיני אסיפות קיבוץ. לחצו עליה לפעול בהתאם לחוקים ולהנחיות הקיבוציות. אפילו איימו עליה.
.
אבל סבתא שלי, כך סיפרה תמיד, הסתכלה על הילד הזה, והבינה שעם כל האמונה שלה ברעיון הקיבוצי, לא בשביל זה היא שרדה שנים במנוסה, בחוות ובאסמים, לא בשביל זה היא היטלטלה באניות, חלתה, נכלאה, השתחררה. ובטח שלא בשביל זה היא ילדה ילד, כדי שמישהו אחר יאמר לה איך לגדל אותו.
.
היא שמה גבול ברור. ובסוף התרגלו לזה בקיבוץ. בטח אמרו שהיא משונה. סבתא שלי לא היתה אחת שמקשיבה יותר מדי בכל מקרה למה שאומרים עליה. ושלושת הבנים שלה גדלו בבית. אני חושבת שהם היו היחידים שגדלו בבית במשך לא מעט דורות של ילדים. אבל האמת לא בדקתי את זה.
.
רק אחרי שנזכרתי בסיפור הזה הבנתי למה נזכרתי בו. הנחיות פיקוד העורף השבוע קבעו שחצי משק יחזור לעבודה. ולא מעט אנשים קרובים לי נתקעו באיילון בזמן שיגורים ויירוטים. זה היה מפחיד נורא. לרגע היה גם דיבור על חזרה לבית הספר. ולמרות שזה לא קרה בסוף, החוגים חזרו. השיעורים בזום חזרו. ואני התחלתי להרגיש את הטבעת המוכרת שמתהדקת סביבי: הלחץ הזה לפעול בהתאם להנחיות פיקוד העורף אבל בניגוד להנחיות פיקוד הלב.
.
רציתי לאפשר לילדות שלי לישון בבוקר ככל שרק יצליחו. נבהלתי ממש מהמחשבה על אהובי לבי על הכבישים בעת טילים. מרבית המפגשים שלי לחודש האישה נדחו, אבל היו מקומות שאמרו שהם יפעלו לפי ההנחיות, ושוב היה עליי להסביר שאני לא נוסעת בכבישים במצב כזה והם היו מופתעים ממש. ככה הרגישה הטבעת החונקת.
.
לא רק דמותה של סבתא שלי הזדחלה לזיכרון שלי השבוע. אלא גם רגעים מחיי שבהם פעלתי בניגוד גמור למה שהייתי אמורה והלכתי עם הלב – ואיזה מזל שעשיתי את זה. הרגע שבו פרשתי מהתואר הראשון כדי לנסוע לחול לזמן בלתי מוגבל. בדיעבד ההחלטה הזאת שינתה את חיי. כשחזרתי, אחרי שנתיים וחצי, חיפשו מתרגלים והדרך לאקדמיה נפתחה בפניי.
.
או כשעזבתי את האקדמיה, את כל ההישגים שלי, המילגות, המורה המושלם, והקדשתי את עצמי לכתיבה. זה היה כשהקמנו את המשפחה שלנו, קביעות ומשכורת ויציבות הם מה שהיינו אמורים לדבוק בו. אבל הלכתי לפי הנחיות פיקוד הלב, איזה מזל.
.
גם כשעזבנו הכל ונסענו לקנדה, לחיות על סף היער. לא היה בזה שום תכנון, שום תכנית ברורה, לא עבודות, לא קשרים, לא רכוש או כלום, רק הנחיות פיקוד הלב. מה שלמדנו שם על עצמנו ומה שעברנו לא היה קורה בשום צורה אם היינו ממשיכים בתלם.
.
בכל אופן, אני מאמינה גדולה בהנחיות של פיקוד העורף ללכת למקלטים ולהתמגן, ולעשות הכל כדי לשמור על עצמנו. אבל איכשהו דווקא ההנחיות ההפוכות - לחזור לחיים, לתיפקוד, לשיגרה, כשמסביב שום דבר לא שגרתי - ההנחיות האלו היו מעבר ליכולות שלי. מעבר לחוסן שאין לי. ובעיקר בניגוד ללב שלי שהרגיש שהדבר הכי נכון לנו עכשיו הוא פשוט להיזהר.
.
אז לסיום אספר שאני חובבת גדולה של סימנים, ובעודי מזכירה לעצמי שזה בסדר לשים גבול כשמשהו לא מתאים לך, במיוחד כשמשהו לא מתאים לך כאמא, בדיוק אז קיבלתי מעליזה החמודה צרור של תמונות עבר מקיבוץ כינרת: אבא שלי עם ילדי הכיתה. אבא שלי עם חבר טוב. ואז תמונה נוספת: סבתא שלי מרימה גבוה את אבא שלי התינוק.
.
התינוק שאליו התנקזו שנים של הישרדות ושל צער. התינוק שסימן התחלה חדשה. סבתא שלי בתמונה בת 33 אולי, אבל נראית מבוגרת לגילה. מה הפלא. החיוך שלה אומר הכל. ואילו הברק בעיניים של אבא שלי התינוק מנבא כבר עכשיו שהוא לא נולד כדי ללכת בשום תלם. בתוך שנים אחדות הוא יברח אליה בלילות והיא תבין שכאמא יש דבר כזה, הנחיות פיקוד הלב. ואז למרות כל הקולות מסביב היא תקשיב לילד שלה, ותחזיר אותו הביתה.
.
התמונה הזאת שמורה אצלי עכשיו בטלפון. גם כי היא חמודה. אבל במיוחד לימים האלו. כתזכורת.
.
.
.
שתהיה לכולנו שבת שלום, ימים שקטים ולילות שקטים,
*מיה טבת דיין*
