*התחלות חדשות | מיה טבת דיין | 6 דקות בשישי 11.9.2026*
נתקלתי לראשונה השבוע בתופעה שחלקכם אולי מכירים ומכירות, אבל בשבילי זו היתה הפעם הראשונה: אנשים שחיים על ספינות של קרוזים. והכוונה אינה לאנשים שעובדים על הספינות הללו. לא למאבטחים, מלצרים, חדרנים, מנהלי משמרות או ימאים. אלא אנשים שאין להם שום קשר לעבודה בספינות, פרט לכך שהם מגדירים את עצמם כנוודים ומתגוררים על ספינות קרוז.
.
איך זה עובד? מסתבר שספינות קרוז שונות מציעות שלל הטבות בתמורה לשימוש בקזינו שלהן. ויש תנועה שלמה של אנשים שהפכה את זה לאורח חיים: הם לומדים אילו חברות מציעות הטבות נדיבות לשחקני הקזינו, צוברים הטבות והצעות לקרוזים עתידיים, ומשלבים אותן עם תוכניות נאמנות כדי לעבור מקרוז לקרוז במחירים נמוכים ממש
.
אמריקאית בשם ליבי רואם חיה ככה כבר שלוש שנים רצופות עם בעלה, הם מתכננים כל פעם כמעט שנה קדימה של קרוזים ונמצאים יותר בים מאשר על היבשה. לצידה, עוד ועוד אנשים עברו לחיות בקרוזים וחלקם מתעדים את חיי נוודות הקרוז שלהם ברשת. הם אמנם משלמים עבור הקרוזים אבל יחד עם תכנית נאמנות והטבות קזינו, ובניכוי רכב, חשבונות, הוצאות על אוכל, או על רהיטים או ניקוי, וכמובן קניות לתחזוקת שום בית שהם לא מחזיקים - הם מוציאים בממוצע כ-2000 דולר לחודש, לשניהם ביחד, ובזה מסתכמות כל ההוצאות שלהם.
.
אני תמיד מתרגשת כשאני נתקלת באנשים שמצליחים לחשוב מחוץ לקופסא על איך לחיות, ועוד יותר בשבוע הזה של ראש השנה, עם האנרגיה של התחלות חדשות ברקע. אז המשכתי לחפש איזה עוד אורחות חיים מרעננות יש שם בחוץ. או במילים אחרות, איך חיים אנשים שלא מסכימים לקבל את החיים כחבילה סגורה שלא ניתן לפרק אותה, והנה כמה דברים שמצאתי.
.
מצאתי את היידמארי שוורמר, מורה ופסיכותרפיסטית גרמנייה, שבגיל 54 עזבה את הדירה שלה, ויתרה על הרכוש שלה והחלה בניסוי שתכננה לשנה, לחיות בלי כסף. השנה הזאת הפכה לכעשרים שנה שבהן היא שמרה על בתים של אנשים, עבדה אצל אחרים תמורת מזון, או כל שירות אחר שהיה דרוש לה, וכשהחלה לקבל פנסיה, היא נהגה לתת את הכסף לאחרים. למרות שהיא כן השתמשה בביטוח הבריאות שלה, כי כנראה יש גבול כמה רחוק אפשר ללכת עם הניסוי הזה.
.
זו כמובן דוגמא קיצונית, כמו גם לעבור להתגורר בקרוז. אבל נתקלתי גם בכמה דוגמאות חיים שלגמרי יכולתי לדמיין על עצמי.
.
למשל, ממש פה באי במערב קנדה שאני מתגוררת בו עכשיו, יש קהילה של 36 משפחות שהחליטו שהן חיות באופן רב-דורי. כלומר, לכל משפחה יש את הבית שלה, אבל בין הבתים יש גם בית משותף, ארוחות, גינות, חדר משחקים, סדנה, ומרקם רב-דורי שבו נוצרים באופן טבעי, מה שהם מכנים סבים וסבתות, דודות ודודים חלופיים. אנשי הקהילה הזאת שואפים לחיים שיתופיים בינלאומיים ואקולוגיים, ובין היתר פורצים את הסכימה המקובלת שבה מרביתנו מגדלים ילדים בתוך יחידה של שני הורים שמנסים להספיק הכל, ולפעמים קורסים תחת הנטל. כשקראתי עליהם חשבתי כמה יפה האפשרות הזאת: שהמשפחה היא משהו שקהילה עושה ביחד.
.
חוץ מהם, מצאתי את ג'יליאן ג'ונסראד, ששאלה למה, בעצם, לחכות לפנסיה ולזמן הפנוי בסוף החיים? ובתגובה היא, ובעלה וששת ילדיהם יצאו כבר יותר מ-12 פעמים ל"מיני-פנסיה" - לפעמים לחודש ולפעמים לחודשים רבים. בתקופות האלה הם חיו בחו"ל, טיילו ב-27 מדינות, נסעו ברחבי ארה"ב בקרוואן ועשו דברים שבדרך כלל אנחנו שומרות ל"אחרי שנפרוש". רק שבשונה מפנסיה רגילה, הם התחילו בלי הון גדול - בכל פעם הם עובדים כמה שנים, יוצאים למיני-פנסיה, חוזרים לעבוד, ושוב פורשים. במילים אחרות, הם מפזרים את הפנסיה לאורך החיים. והם לא היחידים. אבל היא עצמה כתבה על כך ספר, ויש תנועה שלמה של אנשים שמיישמת חיים כאלה, של מיני-פנסיות.
.
ולבסוף, אם יש משהו שנוכל להתחיל ממש בשנה החדשה שמתחילה הערב, זה הרעיון של בנק של שעות. למה הכוונה? מדובר על בנק של זמן, שבו המטבע היחידי הוא שעות. שעה שבה תיקנת למישהו מחשב שווה לשעה שבה מישהו אחר יסיע אותך לשדה התעופה, יבשל לך ארוחה או יוציא את הכלב. כל שעה שווה שעה, בלי קשר לשווי שהשוק היה מייחס למקצוע שלך. מצאתי בנקים רבים כאלו בניו זילנד, באנגליה ובארצות הברית. למשל בעיירה סבסטופול שבקליפורניה, המנהל דיוויד גיל, מקבל גם הוא את השכר שלו בשעות, ובתמורה לעבודה שלו הוא "רוכש" שעות של תיקונים בבית, הסעות והזזת רהיטים. בראיון איתו הוא אמר, "אני חושב שאני מרגיש עכשיו יותר עשיר מכפי שאי פעם הרגשתי".
.
אגב, גם בישראל ניסו בכמה רשויות מקומיות להריץ פרויקטים כאלה, נדמה לי שרובם נמוגו, ככל הנראה עם התחלפות של אנשים או תקציבי רווחה. אבל אולי בעקבות הטור הזה מישהו ירים בנק זמן כזה באופן פרטי?
.
אז מעבר לרצון הפרטי שלי בבנק שעות כזה, המחקר הקטן הזה הזכיר לי שבין אם מדובר בשעות ובזמן, בקהילה ובסבים וסבתות חלופיים, או בחלוקה אחרת לגמרי של החיים - גם בלי כסף אנחנו עשירות ועשירים במשאבים, הרבה יותר מכפי שאנחנו זוכרות בדרך כלל. ובעיקר, אנחנו עשירות באפשרויות. אף אחת מצורות החיים האלה לא חייבת להתאים לנו כדי להזכיר לנו שגם צורת החיים שלנו אינה בהכרח מחייבת. שיש יותר מדרך אחת לחיות, ושיש לנו הרבה יותר דמיון ויצירתיות מכפי שנדמה לנו.
.
אז שתהיה לכולנו שנה טובה, שנזכור לנער את המחשבה לאפשרויות חדשות, ולשים מול העיניים אנשים אחרים שקמו יום אחד ועשו את זה. התחילו. ושנתחיל גם אנחנו, כל אחת ומטרותיה. כל אחד ומטרותיו.
.
ושתהיה לכולנו שבת שלום,
*מיה טבת דיין*
