*איך להינצל | מיה טבת דיין | 6 דקות בשישי | 2.10.2026*
ממש כמו בישראל, גם באי המרוחק שאנחנו מתגוררים בו עכשיו הבחירות מתקרבות. צידי הדרך מתמלאים בשלטים קטנטנים, נמוכים, שניצבים על שני מקלות רזים בדשא. המון שלטים. "כמה אנשים רוצים להיבחר פה"? שואלות הילדות שלי. המון אנשים רוצים. זה מרגיש כאילו כמעט כולם רוצים. הפרצופים שלהם מתנוססים על השלטים בגובה הדשא, ומתחתיהם סלוגנים תמימים, כאלו שמזכירים קצת בחירות לתיכון. לינדזי כתבה על עצמה: "עוסקת במה שבאמת חשוב". אבל לא כתבה חשוב למי. ג'ון כתב שהוא "פה אחד בשביל כולם". ומישהו בשם ג'רי הכריז "להציל את העיר שלנו".
"להציל את העיר שלנו?", שאלו הילדות שלי, "ממה צריך להציל אותה?"
"אולי מרעידות אדמה?" הציעה אחת מהן.
"אולי מדובים"? הציעה אחרת.
.
למחרת עלה פוסט בקבוצת הפייסבוק של העיר, ומישהי כתבה, "סליחה, אבל ראיתי את השלטים של ג'רי, ורק רציתי להבין, ממה צריך להציל אותנו? תעזרו לי להבין כי אני לא מצליחה לחשוב על כלום."
.
כמובן שמיד נאנחתי אנחה קולנית. כישראלית אני יכולה להכין עכשיו, על המקום, רשימה של עשרה דברים שאנחנו צריכים להינצל מהם ויפה שעה אחת קודם. אבל פה במקום הקטן הזה בקצה העולם? ממה יש להינצל?
.
בשרשור של הפוסט התחילה שיחה שלמה, והמון אנשים ניסו לנחש ממה יש להינצל.
אולי מהשריפות? אם כי הן רחוקות ממש.
אולי מההתחממות הגלובלית?
אולי ג'רי יציל את מערכת הבריאות הקורסת של הפרובינציה, ובעצם של קנדה כולה?
.
עד שבסוף הגיבה מישהי שהסבירה שג'רי יציל את העיר מתכנית זדונית לבנות 27 בנייני מגורים. 27 בניינים! נזעקו האחרות, טוב מאוד שהוא יציל אותנו מזה! והשיחה עברה לעסוק בחשיבות של אדמות שלא הופכות לשכונות. אדמות שלא הופכות לשום דבר. אדמות שפשוט נשארות אדמה.
.
הפוסט הזה בפייסבוק הזכיר לי שכבר מזמן תכננתי לבדוק ממה באמת צריך להינצל פה. כלומר, איזה חיות מתגוררות פה ביער הסמוך לבית. לא סתם דחיתי את זה. זו שאלה שאת רוצה ולא רוצה לשאול בו זמנית. סקרנית לדעת, ומצד שני, אלוהים ישמור. היער במרחק יריקה מפה. היער הוא הטיול שלי עם הכלבה. שם אני משחררת אותה לרוץ ולהשתולל. זה יער לא ענק, בסך הכל. ויש עוד בתים, שכונות. ככה שדי בטוח שאין פה שום דבר. מעבר לאיילים. והסנאי.
.
בכל אופן ניגשתי לאתר העירוני ומיד בעמוד הראשון היה כתוב שם באותיות גדולות וברורות: אל תשחררו את הכלבים כי הם ירוצו אליכם ויביאו בעקבותיהם את הדובים השחורים. ובנוסף הופיע דיווח מלפני חצי שנה, ממש מפינת הרחוב ליד הבית שלי, השכנים ראו פה פומה עם גורים. פומה! נכנסתי לגוגל לבדוק איך נראית פומה, ומה אני עושה עכשיו, כלומר, אם אני נתקלת בה. מה לעשות כדי להינצל.
.
החלטתי לא להרחיב את הדיבור על זה עם אבא שלי כששוחחנו בטלפון. מה יעזור לו לדעת שיש פה דובים ופומה, מה גם שהגורים מלפני חצי שנה כבר הספיקו לגדול. ובכל מקרה הוא יקרא את זה עכשיו בטור הזה. מה שכן אבא שלי דיבר על הינצלות אחרת, ואמר שלדעתו הבחירות הקרובות הן ההזדמנות האחרונה של ישראל להציל את עצמה.
.
את המשפט הזה קראתי גם בכל הקבוצות של הישראלים בחול שאני נמצאת בהן - ישראלים בקנדה, ובסן דייגו, ובברלין – איכשהו בכל מקום שקצת התגוררתי בו נשארתי עם קבוצה למזכרת. כולם בקבוצות הללו עסוקים מאוד בבחירות המתקרבות, בהגעה לישראל, איך לטוס ולהשאיר את הילדים, מדובר על התארגנויות מסובכות, יקרות מאוד, קשות למשפחה, אבל אנשים עושים את זה, אנשים, אגב, מכל קצוות הקשת הפוליטית. כולם אומרים את המשפט שאבא שלי אמר, שזו ההזדמנות האחרונה של ישראל להציל את עצמה. הם טסים בשביל זה, גם אם יש להם דיעות שונות וההצלה בעיניהם נראית שונה לחלוטין.
.
התאריכים מתקרבים זה לזה באוקטובר הנוכחי, וככל שאנחנו מתקרבים ל-7 באוקטובר, החלומות שלי בלילה הולכים ומתמלאים בפולשים, ברובים, בטילים, ואני שואלת את עצמי, בנוסף לשאלות השעה, איך נינצל גם מזה. איך נינצל מהטראומה, שממדיה עדיין לא התגלו עד תום. איך נינצל מהאבל, שעוד לא הספקנו בכלל להתאבל. איך נינצל מהאנטישמיות, שמרגישה כמו כדור שלג שרק התחיל את דרכו. וגם מעצמנו, מכך שקצוות החברה שלנו נהיו יותר קיצוניים, יותר מחודדים ונטולי רסן.
.
וכך בתום שבוע של קמפיינים סוערים בישראל וקמפיינים בגובה הדשא באי קנדי, פומה ודובים ביער, והדריכות לקראת תוצאות הבחירות ועתידנו, ומטוס נוסעים ישראליים שניצל מפיגוע בשמיים, ממש כשסיימתי לכתוב את הטור הזה, פניתי השבוע לשירה, כמו שאני עושה תמיד כשאני מחפשת הדרכה או תשובות. והאמת היא שמרוב שקראתי השבוע, התאספה אצלי תיקייה שלמה של שירי הינצלות וחסד. ואני רוצה לסיים עם השיר הזה, של דאנושה למריס, שהוא שיר כביכול פשוט, אבל יש בו הבחנה ממש חשובה, ופוקחת עיניים, שהיא גם הצלה.
.
מחוות קטנות של טוב לב / דאנושה למריס
[מאנגלית: מיה טבת דיין]
חשבתי איך, כשאת חוצה
במעבר צפוף, אנשים אוספים את רגליהם
כדי לתת לך לעבור. ואיך שזרים עדיין אומרים "לבריאות"
כשמישהו מתעטש, שריד
מימי המגפה השחורה. "אל תמות", אנחנו אומרים.
ולפעמים, כשמתפזרים לך הלימונים
מתוך שקית הקניות, מישהו יעזור לך
לאסוף אותם. רוב הזמן, אנחנו לא רוצים לפגוע זה בזה.
אנחנו רוצים שיגישו לנו את כוס הקפה שלנו חמה,
ולומר תודה למי שמגיש אותה. לחייך
אליהם ושהם יחזירו לנו חיוך. שהמלצרית
תקרא לנו "מותק" כשהיא מניחה לפנינו קערת מרק,
ושהנהג בטנדר האדום ייתן לנו לעבור.
כה מעט נשאר לנו זה מזה עכשיו. רחוקים כל כך
מהשבט ומן האש. נותרו רק הרגעים הקצרים הללו של מפגש.
ומה אם דווקא שם נמצאת השכינה,
במקדשים החולפים הללו שאנחנו יוצרים יחד
כשאנחנו אומרים: "הנה, שבי במקומי",
"בבקשה, אתה קודם",
"אני אוהבת את הכובע שלך".
.
.
.
שנצליח להתכנס השבוע עם כל מי ומה שאיבדנו, גם למצוא את הדרך זה אל זה,
ושתהיה לכולנו שבת שלום,
*מיה טבת דיין*
