*לב לב לב תפילה |מיה טבת דיין | 6 דקות בשישי | 6.3.2026*
ביום ראשון השבוע, 24 שעות אחרי שהתחילה המלחמה, פתחתי את הזום וראיתי בעיניים שלי מה הכוונה מאחורי המשפט "עם ישראל חי" – ולא כסיסמה! המשפט הזה כל כך שחוק. מתריס. מעודד. מעצבן. אבל ביום ראשון השבוע ראיתי משהו אחר, עדין מזה – מתוך המקלטים והממדים, האזעקות והריצות הבלתי נגמרות של היממה הראשונה למלחמה, פגשתי כמה מאות אנשים שהיו לא רק חיים, לא רק חיוורים ונטולי שינה ומוקפים ילדים ושכנים, לא רק טרוטי עיניים ושורדים – הם היו חפצי חיים ומלאי חיים.
.
איך זה ייתכן?
מאוחר יותר עלו גם סרטונים של מסיבות פורים במקלטים. שיעורי יוגה בתחנות התת קרקעיות של הרכבת בזמן אזעקות. אפילו חתונה בתוך מקלט! אבל לפני כל אלו, ביום ראשון בבוקר, כבר פגשתי את זה בזום, כשפתחתי עונה חדשה של כתיבה קהילתית, ורק כותבת אחת מתוך יותר מ-400 איש שאלה אותי בהיסוס האם המפגשים יידחו בשל המצב. ל-400 איש אחרים לא היה ספק. גם לא כשבעשר וחצי בבוקר, בדיוק כשעמדנו להתכנס, התחיל ירי מסיבי של טילים על כל איזורי ישראל ודחינו בעשר דקות. מאותו רגע היה לנו סיכום: מתייצבים למפגשים עם אזניות, מחברת, טלפון – ומי שצריך ללכת למקלט לוקח איתו את השיעור ואת כולנו.
.
ואני מתעכבת על זה כי זה היה לא ייאמן. מדי כמה דקות התרוממה קבוצה אחרת של אנשים שצעדו בזום למרחב מוגן. ואז המשיכו משם לקרוא, ללמוד, לכתוב, להאזין בכל מחיר לשירה.
.
ברקע הקירות האפורים. ילדים. מבוגרים. התרעות.
וכשסיימתי את המפגש בדמעות, הבנתי שראיתי לא רק איך אנשים משקיעים מאמץ להתרומם, להתלבש, ללכת למקלט, ולהתגונן פני הסכנות שבחוץ, אלא איך הם משקיעים את אותו מאמץ במציאת מרחב מוגן לנפש: אזניות, מחברת, הדיפה של רעשי החוץ ככל שניתן. כי גם כשהגוף ניצל, הנפש עדיין חשופה. והשבוע ראיתי במו עיני איך זה נראה כשמאות אנשים מתעקשים בכל מצב לשמוע את הקול הפנימי שלהם.
.
האם כולם כתבו במצב הזה? אני בטוחה שלא! גם הכותבים והכותבות הכי מיומנים שאני מכירה, מוצאים את עצמם אילמים כבר זמן ארוך מאוד. חלקם לא כותבים כבר חודשים ושנים. ואחד מחבריי – שפרסם כמה וכמה ספרים – סיפר לי שהוא לא זוכר את עצמו כותב אפילו וואטסאפ נורמלי בתקופה האחרונה. הוא עבר להתכתב רק באימוג'ים.
.
לא נתתי על זה את דעתי עד שהשבוע נוכחתי לגלות שבטלגרם החליפו את האימוג'י של דגל אירן הנוכחי לדגל הקודם. כלומר, מדגל איראן של הרפובליקה האסלאמית, שהיה הדגל הרשמי מאז 1979, החליפו לדגל ההיסטורי של איראן עם סמל האריה והשמש. המשטר באירן עדיין לא התחלף, אבל טלגרם רצו לומר משהו על זה, בלי מילים. להביע משאלת לב. או לקרב כבר את העתיד. וכמו אותו חבר שלי הם אמרו את זה לא במילים. אלא באימוג'ים.
.
נזכרתי שגם בקורונה התפרסמו נתונים שהראו שהשימוש באימוג'ים עלה במאות אחוזים. ויחד עם הסגר, איש איש במערה שלו, זה הרגיש אז כאילו נגמרה השפה המודרנית וחזרנו להירוגליפים.
.
ולכן, לאחר שסיימתי לכתוב במילים אמיתיות עם קהילת הכתיבה שלי, שאלתי את קוראיי בפייסבוק משהו אחר בתכלית: מה האימוג'י הכי שימושי אצלכן בתקופה האחרונה? ואני רוצה לספר לכם מה למדתי מהמדגם הלא מייצג הזה של 626 תגובות שקיבלתי.
.
קודם כל דירוג עשרת האימוג'ים הכי נפוצים בקרב הקהל שלי:
1 – במקום הראשון: ❤️ לב אדום. בפער גדול מהשאר. מופיע עשרות רבות של פעמים.
2 – במקום השני: 🙏 ידיים בתפילה. אני יודעת שחושדים שמדובר בשתי ידיים שנותנות כיף אבל אני מאמינה שכולנו מתכוונים לתפילה.
3 - במקום השלישי: 🤦♀️ / 🤦♂️ יד על הפנים. אותו סימן של "אוי לא" וגם של עומס רגשי.
4 – במקום הרביעי: 🫶 כפות ידיים בצורת לב.
5 – במקום החמישי: 💔 לב שבור.
6 – במקום השישי: 😂 / 🤣 צחוק עם דמעות. או שמא זה הומור הישרדותי.
7 – במקום השביעי: 😔 / 😪 / 😩 שלל פרצופי עייפות ועצב.
8 – במקום השמיני: 🪬 / 🧿 / ✋ חמסה ועין.
9 – במקום התשיעי: 💜 / 💙 / 🩷 לבבות בצבעים אחרים.
10 – ובמקום העשירי: 🤷♀️ / 🤷 משיכת כתפיים של אי ודאות וחוסר אונים.
.
וואו.
מה זה בעצם אומר?
.
דבר ראשון, שהקהל שלי מדבר בשלושה קולות בעיקר: לבבות, קמעות של תפילה והגנה, ולבסוף עייפות והומור כהישרדות.
.
דבר שני מה אין פה? אין תוקפנות, אין סמלים של צבא ושל כח, ופרט לשני אימוג'ים מתוך מאות גם לא היו דגלים!
במילים אחרות, בלי להשמיע מילה אחת, ורק עם אימוג'ים מצויירים, הקהל שלי אינו מדבר שפת מלחמה. הוא עסוק לפני הכל בלב, בויסות של הלב, בהכרה בעצב ובהומור ובחוסר האונים.
.
חוץ מזה, מספר האימוג'ים של תפילה היו כמעט זהים למספר האימוג'ים של עצב. ואני לומדת מזה שבזמן מלחמה וחוסר שליטה הקהל שלי לא מגיב בכעס והתקפה. ההיפך. בבקשות ובאהבה.
.
מה עוד? המון פעמים חזר האימוג'י של היד על הפרצוף – שהוא ההיפך מאימוג'י של דרמה, או סערת רגשות. ה"אוי לא" הזה שגם מכסה את העיניים מפני מציאות שלא רוצים לראות יותר, מביע בעיקר שחיקה.
.
כמה אנשים הביעו זעם טהור? אימוג'ים של פרצוף אדום או סכול מכעס? 😡 😈 רק חמישה! מתוך מאות רבות!
.
ועם זה אני רוצה לסיים. עם זה שרובנו, בקהל שלי לפחות, לא מדברים שפת מלחמה בכלל. אבל כן מגיבים מהגוף: לב, ידיים, פנים, אפילו צחוק והיה גם האימוג'י המוזר של חיבוק.
.
ועם זה שבטלגרם החליפו דגל והצהירו הצהרה פוליטית, אבל אנחנו עדיין דיברנו השבוע בבני אדם, פנים וידיים. ובכך שחלקנו אפילו הצליחו לכתוב. באחד השבועות הכי קשים, מעייפים, מאיימים. ולבסוף קיבלתי משיר את הציטוט הזה של ויניקוט שהיה סיכום מושלם לשבוע הזה: "המשימה האנושית המתמדת היא לשמור על המציאות החיצונית והמציאות הפנימית נפרדות, ועם זאת בעלות יחסי גומלין".
כמה מדויק לימים האלו. לא שאני יודעת איך עושים את זה. אבל נראה לי שעם ישראל שאני פגשתי השבוע עשה בדיוק את זה. ואולי זה גם מה שעומד מאחורי היותו חי. עם חי ותאב חיים.
.
.
שתהיה לכולנו שבת שלום ושקט,
*מיה טבת דיין*
