להחזיק את הקצוות

נזכרתי השבוע איך, כשרק עברנו לונקובר שבקנדה, גילינו לתדהמתנו שבחנוכה נערך מסע חנוכיות ענקי לאורכה ולרוחבה של העיר – שיירה של עשרות מכוניות נשאו על גגותיהן חנוכיות ענק, מאירות, בולטות, נראות כמו מרחפות בשמיים השחורים. בקהילה היהודית הזמינו אותנו להשתתף בשיירה, אבל מאיפה תשיגי חנוכייה ענקית כזאת ותחברי אותה לאוטו? וחוץ מזה פחדתי.

.

פחדתי כפי שפחדתי לשלוח את ילדותיי לבית הספר היהודי, פחדתי מכך שהמון ילדים יהודים מרוכזים במקום אחד, פחדתי ממכונית השמירה שמפטרלת סביב בית ספר. זה נראה לי בולט מדי, מסוכן מדי. כך גם לגבי פיקניקים קהילתיים, מפגשים בפארק, עצרת יום העצמאות, ועוד שלל אירועים.

.

אבל ככל שעברו השנים שלנו בונקובר, הפחד הזה נחלש ונעלם. גיליתי, למשל, שבשיירת המכוניות של חנוכה משתתפות לא מעט משפחות לא יהודיות שפשוט אוהבות לקחת חלק בחג האורות. גיליתי, עם השנים, שלא מעט משפחות בונקובר התגיירו, פשוט כי ביקשו לעצמם אורח חיים יהודי, משפחתיות יהודית. גיליתי שבמרכז הספורט היהודי חברים לא מעט אנשים לא יהודים.

.

התגליות האלו הפתיעו אותי בכל פעם מחדש. כל כך הייתי רגילה לחשוב על האנטישמיות, על האיום ועל הפחד, שלא העליתי על דעתי בכלל שיש גם אוהבי יהודים, ומי שמבקשים בעצמם להתגייר למרות שלא נולדו לעם הזה. ולפני שנתיים כשטיילנו בקליפורניה, אישה מקסיקנית נוצריה ממש התנפלה עליי בחיבוקים ונשיקות ברחוב כי גילתה שאנחנו מישראל. וגם אז זה הפתיע אותי. גיליתי שקל כל כך ליפול למחשבות חד מימדיות. קשה כל כך לזכור שלכל דבר יש יותר מצד אחד. וכמה מאתגר זה להצליח להחזיק כמה קצוות מנוגדים.

.

השבוע, לאחר הטבח המחריד באוסטרליה, חזרו אליי שוב הקצוות המנוגדים. גרתי פעם בבונדיי ביץ', למשך שנה אחת בשנת 2000. הייתי מאוהבת בסידני ובשכונה הזאת שלה, שכרתי דירה חמודה, עבדתי בעבודות מזדמנות, שוטטתי המון ברחובות ובמפרצים. מול הדיווחים מהטבח, העיניים שלי חיפשו את החוף ואת הרחובות שברקע. תמיד האמנתי שעוד אשוב לאוסטרליה. אבל השבוע היה עליי להחזיק את הזיכרון הזה, רווי האהבה, יחד עם הצער ועם הפחד.

.

קראתי השבוע הרבה דברים שכתבו יהודים בכל מיני קהילות יהודיות מסביב לעולם. חלקם בקנדה ובארצות הברית, רחוקים על המפה מאוסטרליה, אבל קרוב מאוד בפחד ובשותפות הגורל. הם חששו לקיים את חגיגות החנוכה שלהם. ואחרים התעקשו שעליהם לקיים חגיגות גדולות מהרגיל. הם שכרו עוד שירותי אבטחה, הגדילו את מספר השומרים החמושים על גגות בית הכנסת. ומכיוון שבאותו יום ממש היה גם אירוע ירי בכיתה של פרופסורית יהודיה באוניברסיטת בראון, ואילו בקליפורניה ירו באש חיה על בית שהציב קישוטי חנוכה בחצר, יהודים בקהילות רבות שאלו האם הם יכולים בכלל לשלוח את ילדיהם לקולג'? האם להסתיר את החנוכיות?

.

זה היה שבוע קשה ליהודים בכל העולם, כי איך תחזיקי את הקצוות האלו: מצד אחד יופיין המאיר של החנוכיות ומצד שני התמונות מבונדיי ביץ'? מצד אחד סיפור נס החנוכה, על האור שגבר על החושך, ומצד שני הפחד והעצב החשוכים מאוד?

.

באחד הטקסטים היפים שקראתי השבוע, כתבה מישהי שהשנה היא מדליקה את הנרות בחנוכייה בעיניים פקוחות: העיניים שלה פקוחות לכך שסיפורי הגבורה אינם תמיד יפים, לפעמים הם קיצוניים, לפעמים הם מלווים במעשים קשים מאוד שנעשים בשמך, אבל כשאת שייכת לעם שבמשך אלפי שנים נרדף, מגיע רגע שאת מבינה שלא תמיד אפשרי להגן על עצמך בפעולות יפות ונאצלות. שלפעמים כדי לשרוד רדיפה והתנכלויות עלייך לעשות פעולות קיצוניות. לפעמים ההישרדות שלנו נתונה בידיהן של קבוצות קיצוניות, אפילו כמו המכבים, שרבים מאיתנו לא היו מזדהים איתם היום, אבל שבזכותם שרדנו. במילים אחרות, היא אמרה, שכשהיא תדליק את הנרות השנה היא תזכור שכל אור בהכרח מטיל גם צללים.

.

השבוע הבנתי שלהיות יהודיה היום זה מבלבל מאוד כי פירושו להחזיק את הקצוות. האור והצללים. להחזיק את המחשבה המוסרית הנעלה, ואיתה את ההבנה שלהגן על עצמך עלול לפעמים לגלוש אל מעבר למוסרי הנאצל. להחזיק את החג ולהחזיק את האבל. לאהוב את העולם ובאותה נשימה לחוש לא מאוד אהובה בו. ואז לחשוש מאנטישמיות ובאותה נשימה להיות לפתע אהובה.

.

ואני מצאתי את עצמי השבוע מחזיקה את הגעגוע שלי לאוסטרליה יחד עם דלת פנימית שנטרקה בי.

.

פעם כתבתי על הדלת הזאת, כתבתי שיר על אוסטרליה ואיך עזבתי אותה והבטחתי לעצמי שעוד אחזור. גם השיר הזה מדבר על להחזיק שני קצוות, שני עולמות בו זמנית. את החיים שלך בפועל, המציאות של חייך ובה בעת את הפנטזיה על מי שהיית כשכל האפשרויות היו כביכול פתוחות. מי שהייתי כשגרתי בבונדיי ביץ'. בשנת 2000. כשנראה שבעולם מתחיל משהו חדש וגדול.

.

אני מסיימת עם השיר הזה. ושולחת תנחומים ואהבה לקהילה היהודית והישראלית של סידני. וכוח ואהבה לכולנו, בכל רחבי העולם. שנחזיק את הקצוות, שנזכור את זה.

.

*אוסטרליה / מיה טבת דיין*

מתוך "לאן שנצוף שם בית"

 

אֲנִי מְסַפֶּרֶת לְךָ כִּמְעַט אֶת כָּל הַדְּבָרִים

שֶׁהִסְפַּקְתִּי לַעֲשׂוֹת כְּשֶׁלֹּא הָיִיתָ בַּבַּיִת,

שָׁתַלְתִּי בַּגִּנָּה אֶת הַבָּזִילִיקוּם, כְּשֶׁבַּמִּטְבָּח

שְׁנֵי סִירִים עָמְדוּ עַל הָאֵשׁ, כָּל הַזְּמַן הַזֶּה

הַתִּינֹקֶת עַל הַיָּדַיִם שֶׁלִּי. כַּמָּה אֶפְשָׁר

עִם סִפּוּרֵי הַגְּבוּרָה הָאֵלֶּה. אוּלַי אַתָּה

זוֹכֵר אֵיפֹה שַׂמְנוּ אֶת הָאֹפֶק?

 

מִזְּמַן לֹא רָאִיתִי אוֹתוֹ. אֶת יוֹם הַשֶּׁמֶשׁ

הֲכִי יָפֶה שֶׁהָיָה לָנוּ הַשָּׁנָה הֶעֱבַרְתִּי

בַּסּוּפֶּר, הַמַּבָּט שֶׁלִּי הִתְרוֹצֵץ לְכָל הַכִּוּוּנִים אַחֲרֵי הַיְּלָדוֹת

שֶׁרָצוּ בַּמַּעֲבָרִים וְחָשַׁבְתִּי

עַל כַּרְטִיס הַמּוֹעֲדוֹן שֶׁלָּנוּ שֶׁהִפְסִיק מִשּׁוּם מָה לִצְבֹּר נְקֻדּוֹת.

 

אוּלַי לְעוֹלָם לֹא אֵדַע עוֹד קַיִץ,

כְּמוֹ הַקַּיִץ הַהוּא שֶׁהִקַּפְתִּי בּוֹ אֶת אוֹסְטְרַלְיָה

בְּסוּבָּארוֹ סְטֵיְישֶׁן יְשָׁנָה

אֹהֶל וּשְׁנֵי אַרְגָּזִים בַּבָּגָאז' -

אֶחָד לִירָקוֹת וְאֶחָד לְפֵרוֹת.

קָנִיתִי בְּחַוּוֹת, שָׁמַרְתִּי מֶרְחָק

מִתַּנִּינִים, בַּחֲצָאִית וּבֶחָזִיָּה שֶׁל הַבִּיקִינִי,

הָאֹפֶק נִפְרַשׂ רָחָב כָּל כָּךְ, נִדְמֶה הָיָה

שֶׁהוּא בִּכְלָל קַו הַמִּתְאָר שֶׁל הַיְּקוּם.

 

אֵיךְ עָזַבְתִּי אֶת אוֹסְטְרַלְיָה? פְּתוּחָה לִרְוָחָה

כְּמוֹ דֶּלֶת בַּיִת, כְּשֶׁיּוֹצְאִים לְרֶגַע לַגִּנָּה.

קַלַּת דַּעַת, הִבְטַחְתִּי לְעַצְמִי שֶׁאֶחֱזֹר אֵלֶיהָ.

 

כָּל מָה שֶׁחָלַמְתִּי עָלָיו אָז, בְּמִטּוֹת בּוֹדְדוֹת,

הָיְתָה הַמִּשְׁפָּחָה הַזֹּאת, הַתּוֹר בַּסּוּפֶּר,

כַּרְטִיס חָבֵר, גְּבִינָה צְהֻבָּה מְגֹרֶדֶת בְּמִשְׁקָל,

פִּסּוֹת דֶּשֶׁא בְּסוֹף הַיּוֹם דְּבוּקוֹת לַבְּגָדִים.

 

לֹא דִּמְיַנְתִּי שֶׁאֶתְהַלֵּךְ כָּאן וְאֶזְכֹּר

שֶׁיֵּשׁ שָׁמַיִם רְחָבִים כָּאֵלֶּה, מִדְבָּר אָדֹם,

אֲדָמָה מַמָּשׁ כְּמוֹ זוֹ אֲבָל אַחֶרֶת.

.

.

שתהיה לכולנו שבת שלום,

*מיה טבת דיין*