*עוגנים במציאות | מיה טבת דיין | 6 דקות בשישי | 1.5.2026*
השבוע עלו בכמה קבוצות בפייסבוק פוסטים ששואלים שאלה זהה: "איזו מטלה היתה לנו כילדים, שהילדים היום לא מכירים?"
הפוסטים הללו גרפו אלפי תגובות.
.
למשל: להביא גיר מהמזכירות.
לחפש מספר טלפון במשך דקות ארוכות בדפי זהב.
לכסות את המחשב נגד אבק.
לקום להחליש את הטלויזיה. מישהו כתב שהתפקיד שלו בבית היה להיות "השלט" המשפחתי.
לרשום על דף את ההודעות הטלפוניות להורים ולמסור להם מי התקשר.
ולפעמים גם באיזה שעה.
להריץ קסטות להתחלה.
וכמובן לסדר את הסליל של הקסטה עם עיפרון, כשנהיה בו קשר.
.
קראתי את התגובות ונזכרתי איך יחד עם חן חברתי הטובה בבית הספר ישבנו במשך כמה ימים רצופים אחר הצהריים, ובמשך שעות מדי יום העתקנו בכתב יד פסקאות שלמות מהאיציקלופדיה לעבודה שהיה עלינו להגיש בנושא "בתי כנסת עתיקים בישראל". המורה הסכימה שנכין את העבודה ביחד אבל לא הסכימה שנגיש עבודה אחת. לכן היה עלינו להעתיק כל עמוד פעמיים. לצלם בזירוקס תמונות של בתי כנסת עתיקים. לגזור אותן ולהדביק בעמודים הנכונים. אם עשית טעות העתקת את כל העמוד מהתחלה.
.
בעמוד הסופי היה עלינו להוסיף מפה של ישראל עם בתי הכנסת העתיקים.
את זה עשינו בהעתקה מהאטלס אל נייר פרגמנט.
.
בסוף אותו שבוע שנאנו את כל בתי הכנסת העתיקים בישראל. כאבה לנו היד. אני חושבת שאפילו רבנו בינינו ולא דיברנו כמה ימים. זה היה משעמם ומתיש. אבל השבוע, מכל זכרונות הילדות שלי, נזכרתי בזה דווקא באהבה.
.
כלומר, בתנועה הזאת – כתיבה אינסופית בכתב יד. העתקה. גזירה. הדבקה.
.
הפוסטים הללו עוררו באלפי אנשים השבוע גל של נוסטלגיה, ומיד התחיל הדיון המוכר, האם באמת היה פעם פשוט וטוב יותר או שמא בכל דור ודור אנשים נוטים לעשות רומנטיזציה לעבר, לדמיין אותו טוב ופשוט?
.
ואולי זו המלחמה? אולי אנחנו פשוט מתגעגעים לימים שבהם מה שהתיש אותנו לא היו טילים ואיומים דומים, אלא איך להצליח להקליט שיר מהרדיו בלי שהקריין ידבר באמצע?
.
בכל אופן לי אישית אין נטייה להלל את העבר, ובכל זאת, אפילו אני נמלאתי געגוע -
.
זה לא היה געגוע לעבודה עם אנציקלופדיות כבדות משקל, לא לנייר פרגמנט מתרשרש ובטח שלא לבתי כנסת עתיקים בישראל. זה היה געגוע מהסוג שמרגישים בכלל בגוף. הגוף שלי התגעגע להיות שם. וככל שהפכתי בכך הבנתי: הוא מתגעגע לתנועות המוכרות שלו. תנועות ששכחתי עם כל השינויים המהירים של העולם. אבל הגוף לא שכח.
.
אמא שלי היתה אומרת לפעמים שהגוף שלה "מתגעגע לתנועות של עצמו". ואני מרגישה את זה עד היום כשאנחנו בנסיעות ארוכות מחוץ לישראל, ואז שבים הביתה. יש מקומות נוחים מהבית הזה, יפים ממנו, רגועים. אבל בבית הגוף שלי נזכר בתנועות של עצמו.
.
ואני נזכרת עכשיו בבית האבות של הקיבוץ, שמדי שבוע היינו מבקרים בו את סבא יעקב שלנו, ואיך בשולחן סביבו ישבו חברי קיבוץ מבוגרים אחרים, שגם על כיסאות גלגלים או ליד שולחן האוכל המשיכו עם התנועות שהגוף שלהם זכר והכיר: אחת היתה ממרקת ומנקה כל הזמן את מה שיכלה. אחר הבריג פנימה והחוצה את מדף הכיסא. מישהו ניגן עם אצבעותיו על פסנתר, ללא קלידים וללא פסנתר.
.
אז השבוע חשבתי הרבה על התנועות של הגוף שלנו, אלו שמתוכן הוא מזהה את עצמו, יודע שהוא בבית. חשבתי על התנועות שנשמטו מאיתנו מבלי שאפילו נפרדנו מהן, כמו הכנסת הפילם למצלמה, או סידור האנטנה מעל הטלוויזיה שלא יהיה שלג על המסך. וחשבתי על התנועות שאנחנו מייצרים, התנועות החדשות שלנו.
.
בהתחלה זו היתה מחשבה קצת מדכדכת. הטכנולוגיה הרחיקה אותי מכל כך הרבה תנועות שאהבתי: מגזירה ומהדבקה, מכתיבה בעט, מדפדוף, מנגיעה בסרט הקסטה או הדיסק, ממגע בנייר, בבד, בדיו, בחוט. ובכלל, השבוע - מתוך זיכרון הנייר והפרגמנט והקסטות - קלטתי שהחומר העיקרי שאני באה איתו במגע במשך שעות מדי יום, כבר שנים, הוא זה שממנו עשויה המקלדת שמתחת לאצבעות שלי – ממה עשויה המקלדת שמתחת לאצבעות שלי?
.
לפי צאט היא עשויה מפלסטיק מוקשח, ציפוי מט אנטי-שומן, וכמובן לא מעט אבק, שאריות תאים מתים והמון חיידקים.
.
אבל המחשבה המדכדכת עברה כשבאמצעות אותה מקלדת עם פלסטיק וציפוי וחיידקים פתחתי את הזום, זה היה ביום ראשון בבוקר, והמסך התמלא בקהילת הכותבים והלומדים שלי, וממש עלו דמעות בעיניי – גם זו תנועה בעולם. זה המון תנועות של המון אנשים ביחד בעולם. גם לפה אני חוזרת מדי שבוע, עוד מעט שנה שלמה של כתיבה קהילתית ביחד – גם פה הגוף שלי מזהה את עצמו.
.
וכך קרה שלפני הכל אמרתי לכולם איזה מדהימים אנחנו, שאנחנו עושים את זה, שוב ושוב, שבוע שבוע, תנועה אחר תנועה, קובעים עוגנים במציאות של עצמנו, ממתעקשים עליהם. אני לא בטוחה שהם הבינו מאיפה נחתתי עליהם עם הנאום הנרגש הזה, למרות שראיתי כמה ראשים מהנהנים. ואולי הם הבינו למה התכוונתי. אחרי הכל לא מעט מהם ממשיכים שם עונה אחר עונה. ומתחילים לזהות את עצמם מתוך התנועה הכותבת, החושבת.
.
איזה דבר זה לייצר לעצמך תנועות באופן מודע. עוגנים במציאות. ובתוך הכאוס הכללי שהוא חיינו בשנים האחרונות, לייצר מקומות ביומיום שלך שבהם את מזהה את עצמך.
.
ואני מסיימת בשיר שלי מתוך "לאן שנצוף שם בית", שעוסק בתנועות שהיו לנו פעם בעולם, ובשינוי המהיר שלו בלי ששמנו לב:
.
*חזרנו מהים/ מיה טבת דיין*
רַגְלֵינוּ הָיוּ מֻכְתָּמוֹת זֶפֶת. הָעוֹלָם הָיָה
צָהֹב וּקְצוֹתָיו שְׂרוּפִים.
הַשָּׁמַיִם, הָאֲדָמָה וְהָאֲוִיר הָיוּ אֹזֶן
וְלָנוּ הָיָה כָּל כָּךְ הַרְבֵּה מָה לְסַפֵּר.
בַּבַּיִת, עוֹרָהּ שֶׁל אִמִּי הָיָה חַם עֲדַיִן
וְרֵיחוֹ מָתוֹק מִקּוֹקוֹס וּמִשֶּׁמֶשׁ
מִיָּם וּמֵחַיִּים.
הַזֶּפֶת נֶעֶלְמָה. נֶעֶלְמוּ כִּתְמֵי הַזֶּפֶת, זִכְרוֹן
הַכְּתָמִים. לֹא שַׂמְנוּ לֵב. הַשָּׁמַיִם
הִתְיַשְּׁרוּ בִּקְצוֹתֵיהֶם וְהִלְבִּינוּ.
הַחַיִּים נִפְרְשׂוּ שְׁטוּחִים וּרְחָבִים.
נוֹתַרְנוּ בְּכַפּוֹת רַגְלַיִם נְקִיּוֹת תָּמִיד
שֶׁאֵינָן אוֹמְרוֹת דָּבָר.
.
.
ואם בא לכן לייצר איתי תנועה של השראה ולימוד וכתיבה בגוף ובעולם אני מזמינה אתכן להצטרף לקהילה של עונות ההשראה, ההרשמה לעונת ההשראה של הקיץ נפתחת היום, ממש עכשיו, והעונה עצמה תיפתח ביוני. כמה כולנו זקוקים להשיב את התנועות שלנו לעצמנו אחרי החודשים הללו. אתן מוזמנות ומוזמנים באהבה.
.
שתהיה לכולנו שבת שלום ושקט,
*מיה טבת דיין*
