*שלח לי שקט | מיה טבת דיין | 6 דקות בשישי | 16.1.2026*
כל השבוע היטלטלתי בין הכותרות, הידיעות, האיומים, ההרגעות, הפרשנים והפרשניות, והשעות הנוקפות. בקבוצות הפייסבוק של תל אביב עלו בה אחר זה פוסטים שמציינים רק דבר אחד: מספרים. מספרים כמו 1:00 או 3:30 או 4:25. אלו היו הימורים לגבי השעה שבה תתחיל המערכה מול אירן. אנשים כתבו – אני לא ישן, יכולים לדבר איתי? וחברה סימסה לי, תגידי, המציאו כבר אימוג'י שמסמן המץנה לטילים?
.
לצד כל אלו היו מי שאמרו שלא יקרה כלום. לא יקרה כלום הלילה, לא יקרה כלום בכלל. אני מוקפת בלא מעט אנשים מהסוג הזה – ישנים טוב, אוכלים טוב, משוכנעים טוב שהכל יהיה טוב. אנשים שמסבירים לי שהכל זה לוחמה פסיכולוגית. ושאני מסבירה להם בחזרה, שאני הראשונה תמיד שתקנה כל לוחמה פסיכולוגית. להסברים רציונליים אין שום קשר לזה.
.
השבוע שמתי לב שבבקרים אני אופטימית ושמחה אבל ככל שמזדחל הערב אני מאמינה לכל ידיעה ופרשנות, אפילו הם הן סותרות זו את זו! וכשהבנתי את זה, ארזתי כמה תיקים, נכנסנו לאוטו, ויצאנו לפנות ערב לבית של איריס בטבעון. הייתי צריכה לצאת מהעיר ומהפוסטים שעולים בה לאורך שעות הלילה. ואיריס אמרה בואו אליי. ואז היא אמרה, מה אמא שלך היתה אומרת? כי כשאיריס מנסה לשכנע אותי לעשות משהו היא מיד מעלה את אמא שלי מעולם המתות. ואמא שלי אמרה סעו לאיריס.
.
ואיריס חיכתה שם. בקצה החשוך של כביש 6, בקצה הגשם, בקצה עשרות הקילומטרים ללא תאורה, אחרי שאחת מילדותיי אמרה לאחותה, תראי, מתחת לחושך נראה לי שמאוד מאוד ירוק פה, שם איריס חיכתה לנו. אם קראתן את שירי "אני רוצה להיות נשים", אני רוצה לספר לכם שאיריס היא לא מעט מהדמויות בשיר הזה. ובהתאם היא אמרה תיכנסו, לא צריך להוריד נעליים בכניסה, לא צריך להיזהר על השטיח, כן, גם הכלבה, כן, גם הרגליים עם הבוץ של הכלבה, כן, אין בעיה לאכול עוף באחת עשרה בלילה, בואו אני אחמם לכם.
.
ובבת אחת נהיה לנו שקט. שקט בראש מכל ההפחדות, ושקט מהעיר, שהתחלפה בעמק אינסופי ובהר, ולראשונה מזה כמה לילות נכנסנו למיטה וישנו עד הבוקר.
.
בבוקר איריס אמרה לנו שלישון זה הפיתרון כמעט להכל. אמא שלה לימדה אותה את זה והיא מעבירה את זה הלאה. כשמרגישים לא טוב - ללכת לישון. כשמרגישים טוב - ללכת לישון. כשיש מצב רוח לא טוב - ללכת לישון. כשדואגים - ללכת לישון. טוב, הבנתם. מאז שאנחנו חברות איריס שלחה אותי לא מעט לישון, ואני חייבת להודות שזה תמיד עזר.
.
באופן כללי, טוב שיש חברה שיודעת לטפל בך. זה טוב במיוחד כשאין לך אמא וסבתות, וכשמעט מאוד אנשים בעולם מכסים אותך בשמיכה כשאת נשכבת, או שואלים אותך אם אכלת היום. כשהכרתי את איריס, היתה לי הרגשה שאמא שלי שלחה אותה אליי. זה היה אולי שנה וחצי אחרי שמתה, ואיריס אמרה משפטים של אמא שלי וצחקה מבדיחות דומות, כך שזה נראה אז מאוד הגיוני.
.
טוב שיש חברה שיודעת לטפל בך, וטוב שהיא יודעת דברים באופן נחרץ - חברה שכשאת מתקשרת אליה עם איזו שאלה עונה לך: טוב, אין פה שאלה, מיושקה, את צריכה לעשות ככה וככה וזהו. חברה שכשאת מתלבטת עם עצמך בכל נושא שהוא, אומרת לך, אני שומעת אותך אבל אין פה באמת התלבטות. ובאופן כללי טוב שיש חברה שאומרת. בספרי "היהודייה הנודדת" הכנסתי שני שירים שהכותרת שלהם מתחילה במילים "איריס אומרת", למרות שבדיעבד אני יכולה להוציא ספר שירים שלם שכולו יהיה "איריס אומרת", כי כמעט כל דבר שהיא אומרת גורם לי לעצור ולחשוב.
.
שירי "איריס אומרת" הם תיעוד אחד לאחד של שיחות שלנו, ואולי הכי טוב שפשוט אניח אחד מהם פה ושהוא ידבר בפני עצמו:
.
לֹא יָכוֹל לִהְיוֹת, הַשִּׂנְאָה מִבַּחוּץ, מִבִּפְנִים,
פַּחַד הַמָּוֶת, וַאֲפִלּוּ הָעוֹזֶרֶת שֶׁלָּהּ
שֶׁנִּהְיְתָה פְּסִיכוֹפָּתִית, בֵּית מְשֻׁגָּעִים, הִיא
אוֹמֶרֶת, נָמוּךְ מִזֶּה לֹא הָיִינוּ.
וּמָה עִם הַשּׁוֹאָה? אֲנִי שׁוֹאֶלֶת
כֵּן, הִיא מַסְכִּימָה, זֶה בֶּאֱמֶת הָיָה נָמוּךְ מְאוֹד,
אָבֵל הִנֵּה, הִיא נֶאֱנַחַת, שׁוּב אֲנַחְנוּ
בְּתַחְתִּית הַתְּהוֹם.
אוּלַי כָּכָה נִרְאֵית הַגְּאֻלָּה? אֲנִי מַצִּיעָה.
שָׁמַעְתִּי אֵיזוֹ מְתַקְשֶׁרֶת בְּפֵייסְבּוּק אוֹמֶרֶת אֶת זֶה.
אֲנִי לֹא חוֹשֶׁבֶת, מָאמִי,
אִירִיס אוֹמֶרֶת בְּצַעַר,
לְפִי הַתֵּאוֹרְיָה הַזֹּאת הַגְּאֻלָּה
כְּבָר הָיְתָה אֲמוּרָה לְהִתְגַלּוֹת אַחֲרֵי הַשּׁוֹאָה
וְאַחֲרֵי מַסְּעוֹת הַצְּלָב, גֵּרוּשׁ סְפָרַד, חֻרְבַּן
הַבַּיִת. וּבִכְלָל, הִיא מוֹסִיפָה,
אֵיךְ זֶה שֶׁשּׁוּב נִתְקַעְנוּ
עִם לְחַפֵּשׂ גְּאֻלָּה? כְּלוֹמַר, בֶּאֱמֶת,
כַּמָּה גְּאֻלָּה עַם קָטָן אֶחָד יָכוֹל לָשֵׂאת?
.
השבוע קראתי את השיר הזה במפגש לכבוד "היהודייה הנודדת" שנערך בבית מיכל ברחובות, ואנשים בקהל מיד שאלו רגע, איזו איריס זאת, איריס אליה כהן הסופרת והמשוררת? ואני אמרתי להם כן! זאת הסופרת והמשוררת עטורת הפרסים. רק שבשעה שבשבילכם היא קול ספרותי, בשבילי היא קודם כל – שקט.
.
וכך כששכבתי במיטה בביתה של איריס, חברתי שאומרת ומטפלת ונחרצת ומסורה עד אין קץ, וחשבתי על השקט. שזו מיומנות, לדעת למצוא לעצמך כיסים של שקט במציאות, בטח במציאות כמו שלנו. שאנשים מסוגי, שלא נולדו עם התכונה הזאת, לפעמים צריכים ממש לעבוד בזה. להקפיד על זה, השקט יודע כל כך מהר לחמוק ממך, לפעמים צריך ברמה היומיומית לעשות פעולות מרחיבות שקט. לפרוש את מזרון היוגה. להיכנס לבריכה. ללטף את הכלבה בלי להיות על הנייד במקביל. אולי לא להיות על הנייד באופן כללי, ככל שניתן. לתרגל את הנשימות שלמדת. לצאת מהעיר. לחזור אליה. לבדוק כל פעולה שלך בשבע עיניים.
.
לשים את השקט בראש סדר העדיפויות, במציאות שמקדשת רעש מבחוץ ורעש מבפנים.
השבוע הרגשתי איך חברה היא מקום, וכמה השקט הוא קדוש.
.
אפשר למצוא שקט בהרבה דרכים, לא חייבים לנסוע רחוק. אבל לסיום השבוע הזה והטור הזה אני רוצה להזמין אתכן לעשות איתי שקט, ולנסוע איתי לשבוע של לימוד וכתיבה באחד המקומות הכי מרחיבי לב שאני מכירה, באי לפקדה ביוון. אני עושה את זה רק פעמיים בשנה, יוצאת עם קבוצה קטנה של לומדות וכותבות ובמשך שבוע אנחנו משקיטות את הרעש מבחוץ וחוזרות להקשיב לעצמנו, ללמוד מקולות גדולים אחרים, להתמלא בהשראה, לכתוב, ואז חוזרות לחיינו, דומות אבל לגמרי אחרת. אם יש לכן קריאה לבוא לכתוב וללמוד איתי, אני ממליצה מאוד להירשם בהקדם כי הקבוצות הקטנות הללו מתמלאות ממש תוך יום יומיים.
.
ואני מאחלת לכולנו הרבה שקט. במיוחד כאן. במיוחד עכשיו.
ושתהיה לכולנו שבת שלום,
*מיה טבת דיין*
