*היהודייה הנודדת | מיה טבת דיין | 6 דקות בשישי | 23.5.2025*
ב 5 באוקטובר 2023 ישבתי בחדר הזמני שלי באוניברסיטת סן דייגו, הסתכלתי על הנוף מעבר לחלון, נאנחתי מפאת היופי שמולי, פתחתי את המחשב והתחלתי באופן רשמי לעבוד על ספר חדש. זה היה ספר של מסות ממואריות שחיכיתי זמן רב לכתוב, הוא כבר ממש נכתב אצלי בראש, ובאותו יום הצלחתי לעבוד כמה שעות טובות ואז הלכתי ללמד ואחרי השיעור הראל והבנות אספו אותי בקרוואן גדול מהכניסה לאוניברסיטה ונסענו לסופשבוע במדבר.
.
במדבר, במקום שנקרא ג'ושוע טרי, עץ יהושוע, התקיים פסטיבל שמתרחש פעמיים בשנה. שלושה ימים של מוזיקה, קרוואנים, ואמנים מקומיים. הספקנו לישון לילה אחד מתחת לכוכבים, ואחרי 24 שעות, עלו מולי הפוסטים הראשונים של חברים מקיבוץ בארי מתחננים שמישהו יקרא לצהל. כשבישראל היה שש וחצי בבוקר, בג'ושוע טרי השעה עדיין היתה שמונה וחצי בערב. של יום הקודם.
.
בימים שלאחר מכן, אמנם הרחק מישראל, הקלפים נטרפו גם בארצות הברית – העיר התמלאה עצרות אנטי ישראליות, התלמידים היהודים שלי באוניברסיטה חששו להגיע לשיעורים, וגם לי הציעו לבטל את השיעורים אם אני מרגישה לא מוגנת. כל ההרצאות שלי ברחבי ארצות הברית שתוכננו לאותו סמסטר בוטלו על ידי ה-FBI שלא אישרו התכנסות של יותר מעשרים ישראלים, ולי נעלמו המילים.
.
לא היו לי מילים לומר, ויותר גרוע מזה, לא יכולתי יותר לכתוב. לא שירה. וגם לא את הספר ההוא שהתחלתי. הקובץ שלו נשאר סגור ולא נפתח מאז. מתישהו כתבתי סדרה של מסות בעברית ובאנגלית על אנטישמיות והן פורסמו במגזינים בישראל ובעולם. מעולם לא התעניינתי באנטישמיות. עכשיו, הסתבר שהיה לי המון מה לומר על זה.
.
התבוננתי על עצמי מהצד בתדהמה.
לא הכרתי את מי שנהייתי.
ומי אני אמורה להיות בזמן כזה.
.
רק בדיעבד הצלחתי לראות את כל מה שכן עשיתי בתקופה הזאת - בחצי שנה שבה לימדתי בארצות הברית, ואז בחודשים ששהיתי בהם באירופה בבית זמני, ואז בישראל. אחר כך שוב בארצות הברית. שוב באירופה. נסעתי סביב אינסוף אירועים וחיבורים ושיחות בין יהודים בארץ ובעולם. ולפעמים נסעתי כי ברחתי, כי נפגענו מהדף של טיל, כי הילדות שלי פחדו, כי כולנו היינו בטראומה.
.
ובתוך כל המעברים האלו, בשקט בשקט, תיעדתי את הדברים שקרו. אמרתי לעצמי, שגם אם אני לא יכולה לכתוב מילה עכשיו, לפחות אתעד פה ושם כדי שלא אשכח.
.
וכך כשפחדתי לדבר עברית ברחוב כתבתי את זה. כשהבנתי שהשם שלי מסגיר אותי ושיניתי אותו באפליקציה של UBER מ Maya Tevet Dayan ל - May Day כתבתי על זה. כשבישראל גיליתי שכשיש אזעקה אבא שלי לא נכנס למקלט ובמקום זה רץ למטבח ומתחיל להקפיץ אוכל במחבת – כתבתי את זה. וכמובן כשפגע הטיל בבית שלנו – כתבתי על זה.
.
כתבתי גם בכל פעם שלא היו לי תשובות לילדות שלי. בכל פעם ששיקרתי להן כי לא ידעתי אחרת. וכתבתי על השיחות שלי בלב עם סבתא רבקה שלי, כשסיפרתי לה 11 שנים לאחר שמתה, שכל מה שלימדה אותי על אנטישמיות הפך להיות שימושי, למרבה שברון הלב.
.
מתישהו - כדי לשכך את החרדות של כולנו – אימצנו כלבה – ואפילו עליה כתבתי.
.
הספר שהתחלתי בסן דייגו לא נכתב. אבל הדברים שכתבתי כדי לא לשכוח הלכו ונאספו. וכשהתבוננתי בהם, שנה וחצי אחרי היום שבו הקלפים של העולם נטרפו, הבנתי שממש כמו שאר הדברים הלא מתוכננים שקרו לי מאז, הנה, נכתב לו ספר. אחר מזה שהתחלתי. כזה שמתעד ימים בלתי אפשריים. פרספקטיבות חיים שלא צפיתי. ואירועים לא יכולתי לדמיין.
.
קראתי לו "היהודייה הנודדת", כי כך הרגשתי בשנה וחצי האלו. יהודייה מאוד. מיטלטלת ממקום למקום, מקהילה לקהילה, ובין ביתנו לבין בתים זמניים. הרגשתי על בשרי את האנטישמיות. זו שבכלל המציאה, עוד במאה ה-13 את האגדה על סנדלר יהודי שלא איפשר לישו לנוח אצלו בדרכו אל הצלב, ולכן קולל על ידי ישו, שייוותר נע ונד בעולם. היהודי הנודד. הדמות שלו, חזרה מאז בהמון יצירות ספרותיות ובאמנות. בכולן הוא חסר אונים, לפעמים מכוער וכפוף, חסר שייכות תחת כיפת השמיים.
.
ביקשתי מחברתי אליאור שניר שתצייר יהודיה נודדת אחרת. והיא ציירה אישה קצת מסוגי – מקועקעת, שסוחבת עליה ממקום למקום את כל מה שמתרוצץ לה בנפש. על ראשה חתול שחור, בשיערה סירת נייר, בידיה עציץ עם צמח היהודי הנודד. כשראיתי אותה התכווץ לי הלב וגם התרחב. היהודיה הנודדת הזאת הזאת מישירה מבט, ויותר מזה - היא עומדת זקופה.
.
יש לה עם. יש לה ארץ. ואף אחד מהם אינו מובן מאליו.
.
היהודיה הנודדת הזאת, והשירים שבתוכה, הם עדות אישית שלי לתקופה. בתקופה רוויה באובדנים מרים ובסיפורי גבורה שעוד ייכנסו לדפי ההיסטוריה, העדות שלי נמצאת בשולי החדשות. בין אנטישמיות בעולם לבין פגיעת טיל בבית בארץ. בהשתייכות המטלטלת לעם ישראל. כשמצאתי את עצמי כאמא יהודיה מהסוג החדש. ברחתי וחזרתי, נבהלתי מאוד, דאגתי, עשיתי כמיטב יכולתי לקשור את העם שלי. חיפשתי את הקירות שיתמכו בי, ומצאתי אותם לאט לאט.
.
אז אני מסיימת הפעם עם השיר שגם מסיים את הספר הזה. הוא נכתב כשלמדתי עם בתי לבגרות בהיסטוריה. אמנם היה עליה ללמוד על הגורמים למלחמות העולם, אבל כל מה שעניין אותי היה, איך בעצם נגמרו המלחמות הגדולות הללו? כמה נדהמתי לגלות שמה שסיים אותן לא היה מהלך תמרוני כזה או אחר. אלא בסופו של דבר, פשוט, העייפות. אני מניחה אותו פה גם כתפילה -
.
*לומדת לבגרות בהיסטוריה עם בתי / מיה טבת דיין*
בַּסֵּפֶר הַזֶּה כָּל הַסִּפּוּרִים
נִגְמָרִים אוֹתוֹ דָּבָר. לֹא מְשַׁנֶּה כַּמָּה
אֲרֻכָּה הָיְתָה הַמִּלְחָמָה, כַּמָּה עוֹלָמִית.
בַּסּוֹף הַחַיָּלִים מִתְעַיְּפִים. מִתְגַּעַגְעִים
לְמִרְפֶּסֶת הָעֵץ הַקְּטַנָּה, כּוֹס הַקָּפֶה.
וְהֶחָתוּל. אוֹמְרִים שֶׁהֵם לֹא
יְכוֹלִים יוֹתֵר. וּבְבַת אַחַת הַהִיסְטוֹרְיָה
מִתְהַפֶּכֶת. הַפַּעַם הִיא לְטוֹבָתֵךְ.
אַחֲרֵי שֶׁכִּמְעַט נִגְמַרְתְּ מֵרֹב פַּחַד,
לֹא יָדַעְתְּ עוֹד לְאָן לִבְרֹחַ. אֵיךְ
לְהִנָּצֵל. אַחֲרֵי שֶׁאֲפִלּוּ קִירוֹת הַבַּיִת
עוֹרְרוּ בָּךְ בִּעוּתִים. זְמַן רַב כָּל כָּךְ הָאֲוִיר
הָיָה מַר. דְּבָרִים אֲיֻמִּים נַעֲשׂוּ נֶגְדֵּךְ,
עֲבוּרֵךְ, בִּשְׁמֵךְ. לֹא עוֹד.
עַכְשָׁו סִימָנֵי הַקְּרִיאָה מִכָּל עֵבֶר
מֻחְלָפִים שׁוּב בַּסָּפֵק הַמֻּכָּר,
הַמְּבֹרָךְ, רַךְ כְּמוֹ דֶּשֶׁא.
וְהַחַיִּים רַכִּים. הַבַּיִת שׁוּב בַּיִת.
הַהִיסְטוֹרְיָה מַשְׁפִּילָה אֶת רֹאשָׁהּ
אוֹמֶרֶת, אֲנִי בֶּאֱמֶת לֹא יוֹדַעַת
מָה עָבַר עָלַי. לָמָּה זֶה קָרָה לִי שׁוּב.
וְשׁוּב אַתְּ מַאֲמִינָה לָהּ, וּמִתְמַסֶּרֶת.
מְנִיחָה אֶת מָה שֶׁקָּרָה מֵאֲחוֹרַיִךְ.
בִּשְׁאֵרִית כּוֹחֵךְ, פּוֹתַחַת אִתָּהּ דַּף חָדָשׁ.
.
.
אז אני מניחה את "היהודיה הנודדת" שלי באהבה בעולם, ותוכלו למצוא אותו כרגע במכירה מוקדמת באתר שלי ב 20 אחוז הנחה. ולכבודו כבר כל ספריי האחרים יהיו בהנחה של 20 אחוזים. אני מקווה שתמצאו בו נחמה, מילים לתקופה הזאת ואולי אפילו קירות תומכים לנפש, כפי שקרה לי.
.
ושתהיה לכולנו שבת שלום ושקט,
.
.
*מיה טבת דיין*
